מִלְקֶה, או מישור המלקה, או מישור האקליפטיקה, באסטרונומיה, המישור שבו נמצא המסלול הממוצע של כדור הארץ
בהקיפו את השמש.
המקום שבו חותך מישור זה את כיפת השמים (המדומה) מכונה קו המלקה. במדוקדק, מישור המלקה מוגדר על פי התנועה הממוצעת של מרכז הכובד של המערכת ארץ-ירח סביב השמש, אבל מקובל יותר לתארו כמישור התנועה של מרכז כדור הארץ; ההבדל בין שתי הגישות זניח. מישור המלקה משמש בסיס לאחת משיטות הקואורדינטות השמיימיות המתוארות בערך אסטרונומיה.
המלקה קרוי כך משום שליקוי
חמה או לבנה ייתכן רק בעת שהשמש, כדור הארץ והירח מצויים על קו ישר אחד, הנח במישור זה.
להסבר על מישור המלקה, על נקודות השיווי וההיפוך ועל עונות השנה - לחצו על כפתור "הפעל"
בתצפית מעל פני כדור הארץ, קו המלקה הוא הקו המתאר את תנועתה הנִדמֵית של השמש בשמים. מסילותיהם של כל שאר כוכבי הלכת במערכת השמש
קרובות מאוד למלקה. קו המשווה השמיימי, שבו חותך את כיפת השמים המישור של קו המשווה
של כדור הארץ, נטוי למישור המלקה בזווית של '27 23°. קוטבי המלקה הם המקומות שבהם חותך את כיפת השמים הקו הניצב למישור המלקה שעובר דרך מרכז כדור הארץ.
לארבע נקודות בקו המלקה נודעת חשיבות מיוחדת: שתי נקודות השיווי ושתי נקודות ההיפוך, שבין כולן מפרידות זוויות של 90°. נקודות השיווי (equinoxes) הן הנקודות שבהן חותך קו המלקה את קו המשווה השמיימי. לכן, בעת שהשמש נמצאת באחת הנקודות האלה, היא נראית כתלויה מעל קו המשווה, ואז אורך היום והלילה שווים (מכאן השם). השם הכללי לנקודה שהשמש נראית כתלויה מעליה כאשר היא בשיא גובהה, מבחינתו של משקיף נתון על פני כדור הארץ, הוא זֶנִית; הנקודה ההפוכה, בדיוק מתחת לכפות רגליו של אותו משקיף, כביכול, נקראת נָדִיר. במועדי השיווי, השמש נמצאת בזנית בקו המשווה הארצי.
נקודת השיווי האביבית, שהשמש מגיעה אליה בסביבות 21 במרס, נקראת גם 0° בטלה, כי בעת שהוגדרה לראשונה ע"י היפרכוס,
היא נמצאה ב"ביתו" של מזל טלה.
כיום היא נמצאת במזל דגים.
בדומה לכך, נקודת השיווי הסתווית, החלה בסביבות 23 בספטמבר, נקראה בשעתה 0° במאזניים,
אך כיום היא נמצאת במזל בתולה.
במועדי השיווי, אורך היום ואורך הלילה שווים בדיוק בקו המשווה, וההפרש ביניהם הוא הקטן ביותר בכל מקום אחר.
שתי נקודות ההיפוך (solstices) נמצאות בדיוק באמצע הדרך בין נקודות השיווי. נקודת ההיפוך הקיצית חלה בסביבות 21 ביוני, והחורפית - בסביבות 22 בדצמבר. במועדים אלה, ההפרש בין אורך היום ואורך הלילה הוא הגדול ביותר בכל מקום על פני כדור הארץ. בעת שהשמש מגיעה לנקודת ההיפוך הקיצית, היא מצויה במזל תאומים;
אך בימי היפרכוס היא נמצאה ב"בית" הסרטן,
ולכן נקרא קו הרוחב שבו היא מצויה בזנית במועד ההיפוך בשם "חוג הסרטן". בדומה לכך, חוג ההיפוך החורפי, המצוי כיום במזל הקשת,
נקרא היסטורית "חוג הגדי".
שני החוגים מצויים במרחק '27 23° משני עבריו של קו המשווה, הסרטן בצפון והגדי בדרום. הם מתווים את הנקודות הקיצוניות שאליהן מגיעה השמש בתנועתה הנדמית צפונה ושוב דרומה וחוזר חלילה בשמים, במרוצת עונות השנה.
הסיבה לכך שאי אפשר למסור תאריכים מדויקים לחלוטין למועדי השיווי ולמועדי ההיפוך היא שלוח השנה
המקובל עלינו, הגרגוריאני, אינו משקף בנאמנות מושלמת את תנועותיהם של גרמי השמים, ולכן ייתכנו סטיות קלות בין התאריך שמצביע עליו הלוח לבין הימצאות השמש בנקודת השיווי או ההיפוך המדויקת. והסיבה לכך שנקודות השיווי וההיפוך אינן זהות כיום לנקודות שהוגדרו לראשונה לפני יותר מ-2,000 שנה, נקראת נקיפה.
ציר סיבובו של כדור הארץ סביב עצמו אינו מצביע על נקודה קבועה בשמים, אלא מסתובב לאטו במעגל קטן. משום כך מזדחלות נקודות השיווי וההיפוך מערבה לאורך קו המלקה, בשיעור של 50 שניות קשת בשנה בערך. סיבוב מלא של הנקודות סביב קו המלקה נמשך 25,800 שנה בערך, ולכן עתידות נקודות השיווי וההיפוך להצדיק שוב את שמותיהן ההיסטוריים בעוד 24,000 שנה פחות או יותר.
הדפס
