אדגר אלן פו

חייו של פו היו קצרים ומלאי סבל. הוא נולד בעיר בוסטון בארה"ב, בן לשני הורים חולי שחפת, שחקנים במקצועם. עוד בינקותו, נטש אביו את הבית והשאיר את האם לבדה לטפל בילדיה, עד אשר נפטרה ממחלתה כשהיא בת 24 בלבד. מכרה של האם, אשתו של סוחר טבק עשיר, החליטה לאמץ את פו בן השלוש אל ביתה, למרות התנגדותו של בעלה. השנים במחיצת משפחתו המאמצת לא היו קלות עבור פו. המשפחה עקרה לאנגליה לתקופה של חמש שנים, ושם נשלח פו, שהיה בן שש, למוסד חינוכי קפדני בעל משמעת נוקשה. יחד עם זאת, בתקופה זו הרחיב את ידיעותיו בשפה האנגלית, עניין שבא לידי ביטוי בעושר המילולי העצום של כתיבתו העתידית.

בשנות העשרה לחייו החל פו לכתוב שירים, בעיקר שירי אהבה. כשהיה בן שמונה עשרה, התנתק ממשפחתו המאמצת ונרשם ללימודים באוניברסיטה. אולם מצבו הכלכלי הרעוע הוביל אותו לחפש את מזלו בהימורים ועד מהרה נקלע לחובות כבדים. המצוקה הכלכלית ליוותה אותו מכאן ואילך, עד סוף ימיו. אחרי שהפסיק את לימודיו, עבר להתיישב בבוסטון ושם פירסם את ספרו הראשון "טמרליין ושירים אחרים" (1827). הספר זכה לתגובות מעטות, ופו מצא עצמו מתגייס לצבא בניסיון להרוויח את לחמו. תקופה קצרה מאוד שימש כצוער בפנימייה הצבאית היוקרתית וסט פוינט, אולם התרשל במילוי חובותיו וסולק משם.

בשלב הבא בחייו, עבר פו לריצ'מונד, כשהוא כבר מכור לסמים ומצבו הבריאותי בכי רע. סיפור קצר שכתב, "כת"י שנמצא בבקבוק" (1832), זכה בפרס ראשון בתחרות כתיבה והביא למעשה להכרה הציבורית הראשונה בכשרונו הספרותי. על מנת להתקיים, החל פו לעסוק בביקורת ספרותית ושימש עורך בכמה מגזינים נחשבים, כאשר בכל פעם נקלע לסכסוכים עם מעבידיו. "נפילת בית אשר" (1840) ו"החתול השחור" (1843), היו בין הסיפורים שפורסמו בהמשכים בעיתונות, וחיבבו את פו מיד על קהלו.

כשהיה בן 26 נישא לבת דודתו וירג'יניה אשר היתה אז בת 13 בלבד. בתקופת חייו איתה, כתב פו את עיקר יצירתו. בשנת 1845 פירסם את שירו הנודע "העורב", יצירה אשר הפכה את פו בבת אחת לדמות מוכרת ומוערכת בזירה הספרותית של זמנו. מותה של וירג'יניה אישתו כתוצאה ממחלת השחפת, הותיר את פו הלום צער ובודד. את הבלדה "אנאבל לי" - שיר געגועים לאהובה מתה - כתב לזכרה. בספטמבר 1849, לאחר שאמור היה לשאת הרצאה בבוסטון, נעלמו עקבותיו של פו למשך חמישה ימים, עד אשר נמצא כשהוא במצב פיזי קשה ביותר. הוא הלך לעולמו, כשהוא בן ארבעים בלבד.

אהבה ומוות הם חומרי הבעירה של משוררי תקופת הרומנטיקה, אבל אצל פו הם שזורים בקדרות שאפיינה גם את הפרוזה שלו, גם את סיפורי המתח שלו, שנחשבים למייסדי הז'אנר של המותחן המודרני, וגם את השקפותיו הפילוסופיות. את הקדרות הזו, שבה מתמזגים האלמנטים של הטבע עם נפשו המסוכסכת של אדם, ידע פו ליצור, על-פי עדותו-שלו, מתוך חומרי החלומות. את הסיוטים שחווה כאלכוהוליסט הפך לשירה, לפרוזה, ובעיקר לאווירה שנודעת בשם "גותית", אותה יצר שוב ושוב בסיפורי המתח שלו: הרחובות של פו אפלים כמו נשמותיהם של הרוצחים, הקור מנשב מכל העברים ועל התעלומה תמיד יש צל כבד. "הרציחות ברחוב מורג", סיפור שכתב ב-1841, הניח למעשה את היסודות לקיומו של המותחן הבלשי המודרני, שארתור קונן דויל, למשל, שאב ממנו את השראתו לסיפורי שרלוק הולמס.

לשירה של פו חברה גם תיאוריה שירית, שהרציונל שלה הדריך אותו בכתיבה. הוא שאף ליצור שירה, שתהווה שילוב מושלם של מוזיקה ושל מילים, ואכן היסוד המוסיקלי של יצירתו מקנה לה יחוד שאין דומה לו בעולם השירה.

עוד מיצירתו: "סיפורו של ארתור גורדון פים" (1838), "נשף המוות האדום" (1842), "חיפושית הזהב" (1843), "הבור והמטוטלת" (1843), "החתול השחור" (1843), "העורב ושירים אחרים" (1845), "אנאבל לי" (1849).

לעמוד הפרוייקט – לחצו כאן

"איש ההמון" / אדגר אלן פו (סיפור) - "לא מכבר, בשעת דמדומי ערב בסתיו, ישבתי ליד החלון המקומר הגדול בבית-הקפה ד' בלונדון. במשך חודשים אחדים לא הייתי בקו הבריאות, אך כעת חשתי את עצמי מחלים והולך וכוחי שוב היה במותני, ואני מצאתי את עצמי במצב-רוח מרומם, רגש שהוא היפוכו הגמור של שיממון".

לטקסט המלא - לחצו כאן.

על "איש ההמון" - "'איש ההמון' מותיר את קוראיו שרויים במבוכה. ספק סיפור, ספק סקיצה, הוא גדוש בפרטים אך חסר עלילה כמעט. דמויותיו, גם העיקריות, עלומות שם, וסיפור חייהן לוט בערפל. גיבורו נע בחלל הפתוח של הכרך באופן שרירותי, חסר כיוון או פשר. גם המספר, אשר קולו נשמע בתחילה תכליתי ומהימן, מעורר בנו לבסוף ספֵקות באשר למידת שפיותו. למרות כל זאת, ולמעשה בשל כל זאת, זוהי יצירת מופת". מאמר ביקורת מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

המוות יאה לו - "'אדגר אלן פו מת. הוא נפטר שלשום בבלטימור. הודעה זו תפתיע רבים, אך רק מעטים יחושו צער בעטיה'. כך הספיד אותו מבקר ספרות בן זמנו, אחרי שפו הגיע לבית חולים בבלטימור באוקטובר 1849, ונפח את נשמתו לנגד עיניו התמהות של הרופא שלא הצליח לאתר את סיבת המוות. פו היה בן 40 במותו, ומאז ועד היום, גם בביוגרפיות שלו, רווחות כמה השערות סותרות על אודות המוות: האם באמת נשדד כספו והוא הוכה מכות יבשות שגרמו לו זעזוע מוח קטלני? האם לקה בכלבת? האם האלכוהוליזם הכריע אותו? או שמא היה זה ליבו החלש?". מאמר אודות חייו ויצירתו של אדגר אלן פו, מאת אריאנה מלמד, מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

המכתב שנגנב - "'אם מדובר בעניין הדורש מחשבה', ציין דופאן, כשחזר בו מכוונתו להצית את הפתיל, 'ניטיב לבחון אותו בחשכה'". פתיחת הסיפור "המכתב הגנוב" מתוך טרילוגיית סיפורי הבלש של אדגר אלן פו.

לטקסט המלא - לחצו כאן.

האבא של כל הבלשים - "אוגוסט דופאן, הבלש הראשון בהיסטוריה, מתכנן את פתרון התעלומה כמו שפושע מיומן מתכנן את הפשע. 160 שנה אחרי שהמציא אותו אדגר אלן פו, הוא עדיין מתעלה על רוב ממשיכיו". מאמר באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.