גינתר גראס

גראס נולד ב-1927 בעיר דנציג (גדנסק בשמה הקודם) שבפולין. לעניין זה, חשיבות רבה בהבנת יצירתו ובתפיסת עולמו.

עד למלחמת העולם השנייה, היתה גדנסק עיר פולנית – גרמנית. בעיית הזהות הלאומית החצויה של תושביה, בעיקר של הצעירים שבהם, באה על פתרונה עם עלייתו לשלטון של המשטר הנאצי. גראס, כמו רבים אחרים, הצטרף לנוער ההיטלראי והתגייס לצבא הגרמני כבר בגיל 16. במהלך המלחמה נפצע בקרב והוחזק בשבי האמריקנים בין השנים 1944-1946.

עם תום המלחמה הצטרף גראס לקבוצה 47 - קבוצה של אנשי רוח, בעיקר סופרים ומשוררים, אשר רובם, בדומה לגראס, שירתו בצבא הוורמאכט ונשבו על ידי האמריקנים.

כוונת הקבוצה הייתה לשקם את הריסות התרבות הגרמנית. הרעיון שאפשר, ואף ראוי, לחזור וליצור בשפה הגרמנית - שפה שהפכה למוקצית מחמת מיאוס עקב זיהויה עם עולם המושגים הנאצי – נתפס כרעיון יוצא דופן בחברה הגרמנית המובסת. חברי הקבוצה לא היססו להצהיר בגלוי על המשמעויות הפוליטיות של פעילותם התרבותית - חתירה למען שחרורה של גרמניה מעולה של ארה"ב ובניית משטר גרמני אנטי-טוטליטרי. מתוך קבוצה 47 צמח גם יוצר חשוב אחר - היינריך בל, זוכה פרס נובל.

בשנת 1948 החל גראס ללמוד ציור ופיסול בדיסלדורף ובברלין, וכן כתב שירה. בשנים 1956-1960 בילה בפריז שם המשיך לפסל ולכתוב. בשנת 1960 התיישב במערב ברלין.

גינתר גראס עם הסופר נורמן מיילר, 2007 (צילום: איי פי)

"תוף הפח" יצירתו המפורסמת ביותר, שפורסמה ב-1959 - היא ביוגרפיה פיקרסקית על ילד אשר החליט בגיל שלוש להפסיק לגדול. תוף צעצוע שאותו קיבל במתנה, מלווה אותו במשך שלושים שנותיו, אשר במהלכן נסקרת ההיסטוריה הגרמנית מלפני עלייתו של הרייך השלישי ועד לנפילתו. באמצעות הדמות התמימה כביכול של הילד המסרב לגדול, מצליח גראס למתוח ביקורת נוקבת על המשטר הנאצי ועל כלל המשטרים הטוטליטריים באשר הם. "תוף הפח" ושתי יצירות נוספות - "חתול ועכבר" ו"חיי כלב" - מצטרפים יחד לטרילוגיה ספרותית המכונה "טרילוגיית דנציג".

בשנת 2006, לקראת פרסום ספר זכרונותיו, התוודה לפתע גראס כי למעשה בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייס לשרת ביחידות החמושות של המפלגה הנאצית (Waffen S.S). הודאה זו גררה בעקבותיה סערה ציבורית עזה, ובין היתר נשמעה קריאה לשלול מגראס את פרס הנובל. וועדת הפרס אמנם החליטה להשאיר את הפרס ברשות היוצר, אולם העובדה שגראס העלים במשך שנים כה רבות את הפרט הביוגרפי מעברו, המשיכה להדהד בויכוח הציבורי זמן רב. 

מספריו: "מיומנו של שבלול" (1979), "דג הפוט" (1978), "החולדה" (1986), "קריאת הקרפדה" (1992), "בהילוך של סרטן" (2002). 

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן