לואי פסטר

בילדותו התעניין פסטר בציור והחל ללמוד אמנות במכללה, אולם לאחר זמן פנה לכימיה. בעבודת הדוקטורט שלו הציג לראשונה את התופעה הקרויה בשם "כִּירָליוּת" בכימיה - קיומן של מולקולות זהות לכל דבר, מלבד זאת שהאחת מסובבת את מישורו של אור מקוטב לימין, והאחרת - לשמאל. במבנה מרחבי, מולקולות כאלה הן בבואות ראי זו של זו. אבל הוא הוכיח שיש שוני רב בתכונותיהן הכימיות של תרכובות בעלות כירליות שונה. בין השאר, אורגניזמים המסוגלים לעכל אחת מהן, אינם מסוגלים לעכל את האחרת.

ב-1854 נעשה פסטר דיקן הפקולטה למדעים באוניברסיטת ליל, והנהיג חידוש חשוב - לימודי ערב לצעירים עובדים. באותה עת החל לחקור את תופעת התסיסה, והוכיח כי שמרים הם אורגניזמים המסוגלים להתרבות שלא בנוכחות חמצן חופשי. לאחר שורה של תפקידים בכירים במוסדות שונים הורה הקיסר נפוליאון ה-3 לכונן למענו מעבדה (במסגרת האוניברסיטה החשובה, אקול נורמל סופרייר), שבה יוכל להקדיש את כל זמנו למחקר. שם עלה בדעתו רעיון הימצאותם של אורגניזמים בלתי-נראים באוויר, האחראים לתסיסה ולתופעות אחרות. עלה בידו להוכיח שמזון מתפרק בנוכחות אורגניזמים כאלה, וכך שם קץ לספקולציות שרווחו עד זמנו בדבר "היווצרות ספונטנית" של חיים.

מעתה פנו מחקריו של פסטר לתחומים יישומיים בעלי חשיבות כלכלית, והוא הנהיג את שיטת העיקור הקרויה על שמו (פִּסטוּר) למניעת התפרקות ביין ובחומץ, ואחר כך במזונות אחרים, בראשם חלב ובירה.

באותה עת גילה גם את הסיבה למחלות שפגעו קשה בתעשיית המשי הצרפתית, והתקין דרכים למניעתן.

ב-1868 לקה פסטר בשיתוק חלקי, אך המשיך במחקריו. הפרלמנט הצרפתי העניק לו מלגה קבועה כדי להבטיח את פרנסתו, והוא החל להתעמק במחלות בעלי חיים ובמניעתן על-ידי חיסון. ב-1881 פיתח פסטר תרכיב נגד מחלת הגחלת (אנתרקס). היה זה צעד חשוב בהתפתחות הבקטריולוגיה, ולמעשה החיסון הראשון היעיל שפותח נגד מחלה זיהומית. ב-1882 קיבל על עצמו להתמודד עם מחלת הכלבת הנוראה, וב-1885 ריפא לראשונה נער שלקה בה. ב-1888 הוקם בפריס מכון פסטר למלחמה בכלבת ובמחלות מידבקות אחרות, ופסטר עמד בראשו עד מותו. המכון עודנו פועל כיום.

פסטר חולל מהפכה בביולוגיה וברפואה של המאה ה-19, הודות לשיטות הניסוי החריפות שלו, למוחו השנון ולנכונותו להיאבק על עמדות בלתי-מקובלות. התיאוריה החיידקית שלו, הגורסת כי המקור של מחלות רבות ושל תהליכי פירוק אורגניים שונים הוא במיקרו-אורגניזמים, שינתה כליל את פני הרפואה. כפועל יוצא ממנה הנהיג את החיטוי ( לפני זמנו לא טרחו רופאים לשטוף את ידיהם כשעברו ממטופל למטופל, למרות מאמציהם של כמה קולות קוראים במדבר, דוגמת איגנץ זמלווייס).

ספק אם היה אי פעם אדם שהציל חיי אנוש רבים ממנו.