ועידת קמפ דייוויד השנייה

לאחר כשלון המו"מ בין ישראל לסוריה במרס 2000, החליט ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לחדש את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. משא ומתן זה התנהל בתחילה במסגרת שיחות חשאיות בשבדיה, ולאחר מכן נמשך במקומות נוספים כמו אילת, ירושלים ושכם. האחראים על ניהול המו"מ מצד ישראל היו השר לביטחון פנים, שלמה בן עמי ועורך הדין, גלעד שר. האחראים מצד הרשות הפלסטינית היו מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ואחמד קריע (אבו-עלא). המחלוקת בין שני הצדדים נסובה סביב שלוש סוגיות עיקריות: גודל השטח שיימסר לידי הפלסטינים בהסכם הקבע, הריבונות על מזרח ירושלים וסוגיית הפליטים.

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ואהוד ברק בפתיחת ועידת קמפ דיוויד (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

במהלך המו"מ נראה היה כי חלה התקדמות בעמדות שני הצדדים בשלוש הסוגיות הנ"ל. באשר לשטחים בגדה המערבית וברצועת עזה נראה היה כי הפלסטינאים יסכימו לוויתור על כמה אחוזים מן השטח, בסוגיית הריבונות על מזרח ירושלים הבינה ישראל כי הפלסטינאים נכונים לוותר על החלקים היהודיים של העיר ובאשר לסוגיית הפליטים ישראל הציעה עסקה כוללת לפיה הפליטים ייושבו במדינות שכנות, ברשות הפלסטינית ובמדינות נוספות. כמו כן ישראל הסכימה ליישובם של כחמישה עשר אלף פליטים בישראל לאורך תקופה של 10 שנים, במסגרת מה שכונה "התוכנית לאיחוד משפחות".  

לאור ההתקדמות בשלוש סוגיות אלו, פעל ראש הממשלה, אהוד ברק, לקיומה של ועידת פסגה בין הצדדים שתביא לגיבוש הסכם קבע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לשם כך גייס לעניין את נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון שהביע את רצונו לסייע בסיום הסכסוך. לרצונו של ברק בוועידה שכזו תרמה גם העובדה כי כהונתו של קלינטון עמדה לפני סיום (עם סיומה לא היה ברור כלל מה תהיה מידת מעורבותה של ארה"ב בתהליך השלום הישראלי - פלסטיני). וככל הנראה גם אי שביעות רצונו מהאופן המדורג בו התקיים המו"מ בין הצדדים עד לאותה עת, לפי האסטרטגיה של צעד אחר צעד, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם אוסלו. עקרונות אסטרטגיה זו היו לפתור קודם כל סוגיות שעליהן יש הסכמה ולדחות סוגיות קריטיות לשלב מתקדם יותר.  

אהוד ברק ויאסר ערפאת במהלך השיחות (צילום: איי פי)

ב-15 ביוני 2000 נפגש הנשיא קלינטון עם יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת בבית הלבן והציע לו להשתתף בועידת פסגה עם ישראל. ערפאת הטיל ספק בהצלחתה של ועידה מעין זו. לטענתו שתי ההנהגות, גם הישראלית וגם הפלסטינית, סבלו מקשיים פוליטיים פנימיים, שיקשו עליהן לקבל החלטות קשות. אולם בסופו של דבר הסכים ערפאת לכינוס הוועידה. במקביל הכריז כי אם המשא ומתן ייכשל הוא יכריז על מדינה פלסטינית עצמאית באורח חד צדדי.  

ב-5 ביולי הודיע הנשיא קלינטון, כי הוא מזמין את ראש הממשלה ברק ואת יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, לועידת פסגה סגורה באחוזה הנשיאותית בקמפ דיוויד. ועידת הפסגה בקמפ דיוויד התנהלה בדומה לוועידת קמפ דיוויד הראשונה, שהתקיימה בין ישראל למצרים, בשנת 1978. 

ב-11 ביולי 2000 נפתחה ועידת הפסגה בקמפ דיוויד והיא נמשכה לאורך 15 ימים. בתחילת השיחות נראה כי עמדות שני הצדדים רחוקות מאוד אחת מן השנייה. העמדות שהציגה ישראל היו התנגדות לנסיגה לגבולות 67' ולפריסה מחדש של צה"ל בגבול עם ירדן ועזה, התנגדות לפירוקן של כל ההתנחלויות, התנגדות לחלוקתה של ירושלים ולריבונות פלסטינית במזרח העיר וכן התנגדות ליישובם של הפליטים הפלסטינים בישראל. העמדות שהציגו הפלסטינים היו נסיגה מלאה מגבולות 67', פירוק כל ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ועזה, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים והכרה בזכות השיבה של הפלסטינים וחזרתם ליישוביהם וכפריהם בתוך ישראל.   

ההתקדמות במו"מ החלה לאחר שערפאת הודיע ב-16 ביולי לנשיא קלינטון כי הוא מסכים לוותר על חלקים מסוימים משטחיה של הגדה המערבית, אך התנה זאת בוויתור ישראלי בסוגיית ירושלים. יום לאחר מכן, החל ברק להביע עמדות מתפשרות יותר מעמדות הפתיחה שהציג. ברק היה מוכן לוויתורים מרחיקי לכת מבחינת ישראל ביחס לירושלים ולשטחים בגדה ועזה. בסוגיית ירושלים הוא הביע את הסכמתו לשליטה פלסטינית על הרובע הנוצרי והמוסלמי שבעיר וכן לתת לרשות הפלסטינית מעמד של אפוטרופוס על הר הבית. מבחינת השטחים בגדה ובעזה ביקש ברק לספח כ-9% משטחי הגדה והסכים לוותר על נוכחות ישראלית קבועה בבקעת הירדן. כעבור יום הודיע ערפאת כי הוא דוחה את ההצעות הישראלית וכי אין הם יכולים להוות מבחינתו בסיס להסכם הקבע.  

קלינטון הסכים לשכנע את שתי המשלחות להישאר עוד מספר ימים בקמפ דייוויד ולנסות להגיע להסכם. לאחר שנעדר שלושה ימים מן הפסגה, בשל ועידת המדינות המתועשות שהתקיימה ב-20 ביולי, נפגש קלינטון עם ערפאת בניסיון לשכנעו להסכים להצעות הישראליות ולהתפשר בסוגית ירושלים. אולם מאמציו של קלינטון לא נשאו פרי וב-25 ביולי הודיע כי הוועידה הסתיימה מבלי להגיע להסכם.

קלינטון האשים את ערפאת בכישלון הוועידה בטענה שלא נאות להתפשר לנוכח הויתורים שהיה מוכן לעשות ברק. ערפאת מצידו טען כי ויתורים אלו לא העניקו לו ריבונות אמיתית על הר הבית וירושלים.

פחות מחודש לאחר שהסתיימה ועידת קמפ דיוויד, פרצה האינתיפאדה השנייה, המכונה גם אינתיפאדת אל-אקצא. במקביל לגל האלימות המשיכה ישראל לנהל מו"מ עם הפלסטינים על מנת להפסיק את האינתיפאדה ולהגיע להסכם קבע. ב-16 באוקטובר התכנסה ועידת פסגה בשארם אל שייח' בחסות ארה"ב, שבסופה הוכרז על הפסקת אש. אולם בפועל הפסקת האש לא התממשה. ב-21 בדצמבר פרסם הנשיא קלינטון את תוכניתו להסדר קבע בין הצדדים, המכונה גם מתווה קלינטון. בינואר 2001, זמן קצר לפני הבחירות בישראל ותום כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה, התכנסה ועידת טאבה בין ישראל לרשות הפלסטינית כדי לדון במתווה קלינטון. אולם כעבור שישה ימים הופסקו השיחות לאחר שלא ניתן היה להגיע לפשרה.