אורי צבי גרינברג

נולד בעיירה ביאליקמין בגליציה, נצר למשפחות חסידים נודעות. התחנך על ברכי החסידות. בהיותו בן שנה וחצי עקרו הוריו ללבוב. ב-1912 פרסם את שיריו הראשונים, ביידיש ובעברית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא אוסטריה ולפני שנסתיימה המלחמה, ערק מהצבא ושב ללבוב. בלבוב היה עד לפוגרום שערכו הפולנים ביהודי העיר ב-1918. אימי הפוגרום סימלו בעיניו את מצבו חסר התקווה של העם היהודי היושב בגלות ולימים באו לידי ביטוי בכתביו. היה מנהיג המשוררים האקספרסיוניסטים היהודים והוציא לאור את כתב העת האוונגרדי "אלבאטראס" בוורשה ובברלין.

ב-1924 עלה גרינברג לארץ ישראל והחל לכתוב בשפה העברית בלבד. היה בעל טור קבוע ביומון "דבר" וערך את החוברות "סדן" ו"סדנא דארעא" ובהן קרא להגשמה לאומית יהודית.  

כשפרצו מאורעות תרפ"ט (1929) התרחק מערכי תנועת העבודה אליהם נטה, ותקף בחריפות את מדיניות ההבלגה בה נקטה הנהגת היישוב הציוני. לאחר מכן הצטרף לשורות התנועה הרוויזיוניסטית. בשנים לאחר מכן נבחר למוסדות התנועה השונים ונמנה על נציגיה בקונגרס הציוני. מאוחר יותר הצטרף לשורות האצ"ל ובשל כך נאסר לתקופה קצרה על ידי שלטונות המנדט הבריטי.

אופיה הפוליטי-רוויזיוניסטי של יצירתו הקנה לגרינברג תומכים מחד ולא פחות מכך, מבקרים עזים שאף הטילו ספק בעצם הגדרתו כמשורר, מאידך.

על דברי ביקורת אלה אמר המשורר חיים נחמן ביאליק: "איני מסכים לדעה, שגרינברג הוא רק פובליציסטן בשורות מנוקדות. גרינברג הוא משורר, יש לו פתוס ולשון, וזו הלשון המתאימה לאופן כתיבתו. אמרתי למבקרים המוכיחים שכתיבתו היא פרוזה צעקנית, כי עושים הם לו עוול. הראיתי להם, שתמיד ישנן בשירתו שורות אחדות לכל הפחות המוכיחות שהאיש הזה הוא משורר, כי הוא 'מטפס על הכתלים', מפני שהוא רואה משהו מאחורי הכתלים. לגרינברג צריך ליתן זמן, הוא צריך למצוא את עצמו, הוא צריך למצוא את שורש נשמתו".

ב-1931 יצא גרינברג למזרח אירופה בשליחות התנועה הרוויזיוניסטית וערך את עיתון התנועה ביידיש "די ועלט". ב-1936 שב לארץ ישראל ושנה לאחר מכן יצא שוב לפולין. שם ערך את העיתון ביידיש "דער מומענט". בפרוץ מלחמת העולם השנייה שהה בפולין. שבועיים לאחר תחילת המלחמה הצליח להמלט ולשוב לארץ ישראל. בני משפחתו אשר נותרו מאחור נספו כולם בשואה. בעקבות האסון הכבד גזר על עצמו שתיקה ולא פירסם את שיריו למשך כחמש שנים תמימות.

שואת יהודי אירופה טבעה בגרינברג חותם עמוק ובין השאר באה לידי ביטוי בספרו "רחובות הנהר/ספר האליות והכח" (1951), שבו התריס כנגד אלוהי ישראל על שנטש את עמו, קבע שקורבנות השואה יפרידו לנצח בין היהודים לנוצרים, בין הצלב למגן דוד, והביע את בטחונו במשיח ובתקומתו של העם היהודי. בשירתו האישית ובשירי האהבה שלו, כמו גם בשירתו הלאומית, הירבה להשתמש במוטיבים מיתיים.

הניגוד שבין היהודים לבין הגויים היה אחד הנושאים הקבועים בשיריו ובמאמריו. גרינברג גרס שהיהודים, בהיותם בחיריו של אלוהים, שונים שינוי מהותי מבני הדתות האחרות ושההוויה היהודית, שתחילתה במאורעות מיתיים כגון הברית בין הבתרים ומתן תורה, היא נצחית, ועל כן אין לטשטשה על ידי ערכים הזרים לרוח היהדות דוגמת הסוציאליזם או ההומניזם, העלולים לגרום לשואה נוספת.

אף על פי שגישתו הלאומנית היתה זרה לרוחו של הממסד הספרותי בארץ,  עם חלוף השנים לא התעלמו מכשרונו הרב של אצ"ג בכתיבת שירים; הוא זכה שלוש פעמים בפרס ביאליק, ב-1957 זכה בפרס ישראל לשירה לספרות עברית ובשנת 1965 זכה בפרס ניומן.

עוד מכתביו: "אימה גדולה וירח" (1924), "הגברות העולה" (1926), "חזון אחד הליגיונות" (1928), "אנקראון על קטב העצבון" (1928), "אזור מגן ונאום בן הדם" (1929), "כלב בית" (1929), "ספר הקטרוג והאמונה" (1937).