אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל אתיופיה
דגל אתיופיה 
 
השעה באתיופיה 
 
תיאודרוס ה-2
תיאודרוס ה-2 מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל
 
היילה סלסיה ה-1
היילה סלסיה ה-1 צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
מלס זנאווי, ראש הממשלה
מלס זנאווי, ראש הממשלה צילום: עטא עוויסאת
 
בני שבט הפלשמורה באדיס אבבה
בני שבט הפלשמורה באדיס אבבה צילום: איי פי
 
הכפר לאליבלה
הכפר לאליבלה צילום: דפנה מקל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מפת המדינה באתר אנכרטא
 מידע נוסף
 האתר הרשמי של לשכת הדוברות של אתיופיה
 על העדה האתיופית בישראל


ערכים קשורים
 בקע סורי-אפריקני
 נילוס
 מדינה מתפתחת
 אריתריאה
 שלמה המלך
 מלכת שבא
 מונופיזיטים
 הכנסייה הקתולית הרומית
 ויקטוריה
 מהדי
 היילה סלסיה ה-1
 מלחמת העולם השנייה
 אורד צ'רלס וינגייט
 סומליה
 איידס
 ביתא ישראל
 מבצע משה
 גיור
 מבצע שלמה
 ג'ורג' הרברט ווקר בוש
 סודן
 קניה
 ג'יבוטי


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

אתיופיה


Ethiopia

גיאוגרפיה |  כלכלה |  היסטוריה מוקדמת |  המאה ה-17 ואילך |  שלטון מנגיסטו ואילך |  יהודים

אתיופיה (בשמה הקודם חבש [Abyssinia]), מדינה באפריקה המזרחית ששמרה על עצמאותה במשך אלפיים שנה (למעֵט כיבוש איטלקי בשנים 1936-1941). גבולותיה: במערב – סודן; בדרום – קניה וסומליה; במזרח - סומליה וג'יבוטי; בצפון – אריתריאה. אוכלוסייתה נחלקת לקבוצות רבות, הנבדלות זו מזו במוצאן (שמים, חמים, נילוטים וכושים), בדתן (נוצרים אתיופים-אורתודוקסים, קופטים, מוסלמים, פלשים [יהודים] ואנימיסטים) ובשפתן (באתיופיה כ-70 שפות). בירתה - אדיס אבבה.

 



אתיופיה - דיוקן
אתיופיה - דיוקן
שם רשמי Ityop'iya Federalawi Demokrasiyawi Ripeblik
שטח 1,127,127 קמ"ר (מקום 28 בעולם)
אוכלוסייה 74,777,981 (מקום 16 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 2.31%
תושבים אורומו 40%, אמהרים וטיגרים 32%, סידאמו 9%, שנקאלה 6%, סומלים 6%, אפַר 4%, ג'וראג' 2%
שפה רשמית אמהרית
דתות מוסלמים 45%-50%, נוצרים אתיופים אורתודוקסיים 35%-40%, מאמינים ברוחות 12%
בירה אדיס אבבה
ממשל רפובליקה פדרלית
ראש מדינה נוכחי ראש-הממשלה זנאווי מלס
עצמאית מאז המאה ה-1 לספירה
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 50%
תמ"ג לנפש 900 דולר (מקום 217 בעולם)
שיעור אבטלה אין נתונים
ענפי כלכלה מרכזיים דגנים, קטניות, קפה, זרעים שמנוניים, כותנה, קני-סוכר, תפוחי-אדמה, גאת, פרחים, בקר, צאן, דגים; עיבוד מזון, עיבוד בשר, עיבוד עורות, משקאות, טקסטיל, כימיקלים, עיבוד מתכות, מלט
מטבע ביר
ידיעת קרוא וכתוב 42.7%
תוחלת חיים

נשים - 50.24; גברים - 47.86

(מקום 200 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

 


גיאוגרפיה

אתיופיה היא ארץ הררית ברובה ומבותרת מאוד. עמק גדול, שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני, חוצה אותה לרוחבה. מצפון לבקע שוכנים המחוזות טיגרה, אמהרה, גוג'ם ושואה; מצפון-מזרח להם שוכן מחוז דנאקיל הנמוך והשחון. מדרום לבקע משתרעים רמת אתיופיה הגבוהה ומחוז הראר. הרמה משתפעת מזרחה לעבר ערבת אפאר ומחוז אוגדן. גדול האגמים בצפון אתיופיה הוא טאנה, וממנו יוצא הנילוס הכחול.


 

נהר הנילוס הכחול (צילום: רני שלו)


יערות העד שכיסו בעבר את רוב שטחה של אתיופיה הושמדו, ומרבית הצמחייה בה עשבית וקוצנית. בסוף המאה ה-19 ניטעו בה יערות של עצי אקליפטוס, בניסיון לטפל בבעיה, אך אלה יצרו בעיה של סחף קרקע.

אקלימה של אתיופיה שונה ממקום למקום, על פי הגובה. האזורים הנמוכים חמים והמשקעים בהם מעטים. בגובה של 2,500-1,000 מ' הטמפרטורות נוחות יותר והמישקעם מרובים, ואילו בהרים שגובהם מעל 2,500 מ' שורר בחורף קור עז.

 


כלכלה

אתיופיה היא ארץ מתפתחת ענייה, שכלכלתה מבוססת בעיקר על חקלאות. 80% מתושביה עוסקים בחקלאות. למרות מאמצים מרובים וסיוע חוץ רב, לא עלה בידי אתיופיה לפתח את חקלאותה, וכל אימת שפוגעת בה בצורת, נזקקים מיליונים רבים לסיוע הומניטרי.

 

בצורת במרכז אתיופיה. מתנדבים במרכז מאולתר מכינים דייסה לילדים, עורכים בדיקות בריאותיות ומזהירים מפני התפשטות של תת תזונה. (צילום: רויטרס)

המלחמה עם אריתריאה פגעה קשות בכלכלת המדינה, בין השאר בייצוא הקפה, שהיה הכנסתה המרכזית של המדינה. המחצבים באתיופיה מעטים (בעיקר מלח בישול ומעט זהב).

עם זאת עשוי המצב הכלכלי באתיופיה להשתפר בשנים הקרובות, בשל שנים מרובות גשמים, סיום המלחמה עם אריתראה, סיוע בינלאומי שניתן למדינה ומחיקת חובותיה החיצוניים.

 

שדות מלח (צילום: איי אף פי)

 


היסטוריה מוקדמת

בתקופה הפרהיסטורית הגיעו לרמת אתיופיה ולעמקים שמסביב לה שבטים מסודן, מחלקיה הדרומיים יותר של אפריקה המזרחית ומאוחר יותר גם מדרום חצי האי ערב. עד למאה הראשונה לספירה היתה אתיופיה דהיום מפוצלת בין שבטים רבים, אך כבר במאה ה-7 לפני הספירה היתה בהרי טיגרה ממלכה גדולה, דעמת שמה, ששלטה על אזורים נרחבים וניהלה סחר בינלאומי מפותח.

במאה ה-1 לספירה קמה ברמת אתיופיה ממלכת
אקסום, שעמדה בקשרים הדוקים עם דרום ערב ועם מצרים ההלניסטית. לפי המסורת ייסד את הממלכה הראשונה מנילק ה-1, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. שפת המדינה היתה געז, שאימצה את הכתב שהיה נהוג בדרום ערב באותה עת.

במאה ה-4 לספירה הונהגה באתיופיה הדת הנוצרית המונופיסטית. ממלכת אקסום הלכה והתרחבה, ובשיאה שלטה אף בחלקים של תימן דהיום. שושלת אקסום הודחה במאה ה-9, אך שבה לשלוט במאה ה-13 והרחיבה עוד יותר את תחום השפעתה. שפת געז נותרה שפת הכנסייה, אך האמהרית והטיגריניה הקרובה לה נעשו שפות הדיבור, ומדוברות כיום אף בישראל - בקרב חלק מעולים מאתיופיה.

במשך כל אותה תקופה נאבקה הממלכה הנוצרית במוסלמים שהקיפו אותה מצפון וממזרח (מעבר לים האדום), ונעשתה יותר ויותר מסוגרת ומנותקת מהעולם החיצוני. הנצרות האתיופית המשיכה להתפתח בכוחות עצמה, בלי כל מגע כמעט עם אירופה.

 


המאה ה-17 ואילך

בתחילת המאה ה-17 הגיעו לאתיופיה מיסיונרים ישועים בני פורטוגל, שביקשו להשליט בה את הנצרות הקתולית. באמצע המאה ה-17 היתה גונדר לבירת אתיופיה, ונעשתה מרכז תרבותי וכלכלי חשוב. אך עוצמתה דעכה במהרה, ומתחילת המאה ה-18 שרר באתיופיה תוהו ובוהו פוליטי: השלטון המרכזי היה נטול כל כוח של ממש, ונסיכים שלטו בבחבלי הארץ השונים ונאבקו ביניהם בלי הפוגה.


 

באמצע המאה ה-17 נחשבה גונדר לבירת אתיופיה. גונדר (צילום: דפנה מקל)


ב-1855 עלה לשלטון בגונדר מנהיג צבאי רב-יכולת, שהכתיר את עצמו כקיסר תיאודרוס ה-2 וחידש השלטון המרכזי באתיופיה. ב-1861 הציע תאודרוס ברית אנטי-אסלאמית למלכת בריטניה ויקטוריה, ונענה בזלזול. בתגובה על העלבון אסר הקיסר את הנציג הבריטי ועוד כמה אירופים, ובריטניה שיגרה מהודו כוח צבאי שהביס את צבא הקיסר ב-1868.

 

תיאודרוס התאבד ואת מקומו תפס נסיך טיגריני, שהכתיר את עצמו כקיסר יוהנס ה-4. הוא ניהל מסעות מלחמה רבים, ובסופו של דבר השתלט על חלקים גדולים משטח אתיופיה דהיום. יוהנס נהרג בקרב עם כוחות המהדי בסודן, שאליה פלש כדי לנקום במהדיים על פשיטותיהם לשטח אתיופיה. את מקומו תפס מנילק ה-2, נסיך טיגריני שהרחיב עוד יותר את שטח אתיופיה וניהל לסירוגין מלחמות ושיחות דיפלומטיות עם מעצמות אירופה, שביקשו לקנות דריסת רגל באריתראה ובסומליה. אחד הקרבות החשובים במלחמות אלו היה קרב אדווה (Adwa; גם אדוּאה) שנערך ב-1 במרס 1896 בו הובס הצבא האיטלקי ובעקבותיו הכירה למעשה איטליה בעצמאותה של אתיופיה. מנילק קבע את בירת אתיופיה באדיס אבבה, וביסס היטב את השלטון המרכזי.

 

נכדו של מנילק, לג' יסו (Lij Yasu), עלה לשלטון אחרי מות סבו ב-1913. הוא היה מלך חלש, והודח ב-1917 לטובת זאודיתו, בתו של מנילק. ראס טפרי, מצביא בולט מבני המשפחה המלכותית, התמנה כעוצר לידה, והוא שניהל את הממלכה למעשה והביא לה שגשוג. עם מותה של זאודיתו, ב-1930 הוכתר ראס טפרי כקיסר ונטל את השם היילה סלסיה ה-1. הוא נאלץ לגלות מארצו לאחר שאיטליה פלשה אליה (6/ 1935), ושהה זמן-מה בירושלים.

 

במלחמת העולם השנייה כבשו הבריטים בפיקודו של צ'רלס אורד וינגייט את אתיופיה, וב-1941 החזירו את הקיסר לשלטון. שלטון הקיסר היה אבסולוטי - הוא מינה את כל אישי הממשל והציבור ופיקח על הצבא והכנסייה – למרות החוקה שאישר ב-1955, ושהיו בה מרכיבים דמוקרטיים רבים (פרלמנט בעל סמכות לבטל את צווי הקיסר, רשות משפטית עצמאית וכו'). החוקה נותרה בבחינת "הלכה ואין מורים כן".

אתיופיה נהנתה באותה תקופה מיוקרה רבה באפריקה ובקרב מיעוטים שחורים ברחבי העולם, כמדינה האפריקנית היחידה שהיתה עצמאית במשך כל תולדותיה. הארגון לאחדות אפריקה קבע את מרכזו באדיס אבבה, צבעי הדגל האתיופי (אדום, ירוק וזהוב) אומצו ע"י מדינות אפריקניות רבות בעת שקיבלו את עצמאותן, והיילה סלסיה אף הפך לדמות המרכזית בדת חדשה שקמה באיים הקריביים, הדת הראסטפרית.

בשנות ה-60 החל מעמדו של הקיסר להתערער. תושבי אריתריאה (שסופחה לאתיופיה ב-1952) פתחו במלחמת גרילה שנמשכה 30 שנה, והמיעוט הסומלי במחוז אוגדן התמרד אף הוא בשאיפה להסתפח לסומליה העצמאית. ההתמרמרות על המצב הפנימי בחוגי המשכילים והצבא גרמה לנסיון הפיכה ב-1960, שדוכא במהירות.

 

המצב המשיך להידרדר בתחילת שנות ה-70, שאז פרץ משבר כלכלי חמור במדינה שהוביל לרעב. השחיתות, חלקה בעידודו של היילה סלסיה, פשתה בארץ, וההתמרמרות בקרב הפועלים, הסטודנטים, האיכרים וקציני הצבא גברה והביאה להתמרדויות בחלקים שונים של הארץ. ב-1974 הודח היילה סלסיה בהפיכה צבאית בראשות מנגיסטו היילה מרים והושם במעצר בית בארמונו.

 


שלטון מנגיסטו ואילך

בראשית שלטונו נאלץ מנגיסטו להתמודד עם המורדים שלחמו למען עצמאותו של חבל אריתריאה, עם אנשי צבא שנותרו נאמנים להיילה סלסיה, עם התגרויותיה של סומליה השכנה ועם לוחמי גרילה בחבל טיגרה. במלחמתה נגד סומליה נעזרה אתיופיה בקובה ובברית המועצות, וב-1978 הצליחה להדוף את הסומלים, אך לא עלה בידה לדכא את קיני המורדים שנשארו. הכוחות הזרים סייעו לה גם בנסיונותיה לדכא את המורדים באריתריאה, אך הצלחתם היתה מעטה.

מנגיסטו נקט צעדים קיצוניים להפיכת אתיופיה לרפובליקה עממית. הוא דיכא את האיגודים המקצועיים, כפף את הכנסייה למפלגת הפועלים של אתיופיה שבראשותו (שאר המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק), הנהיג גיוס חובה למלחמה ופתח במבצע של העברת אוכלוסיות ממקום למקום בנסיון למנוע רעב. למרות כל אלה, לא הצליח מנגיסטו לדכא את האריתראים, או לשפר את המצב הכלכלי. במאי 1991 נמלט מנגיסטו מאתיופיה, כשהוא משאיר אחריו מצב מדיני מעורער ורעב כבד בכל רחבי המדינה.

את מקומו תפסה קואליציה של מורדים, ובראשה מלס זנאווי שמוצאו טיגרי, שהחליטו להביא לדמוקרטיזציה של אתיופיה. ב-1994 אושרה חוקה חדשה, ובה סעיף המאפשר למחוזות להכריז על עצמאות (אריתראה היתה היחידה שניצלה זכות זו וקיבלה את הכרת אתיופיה). ב-1995 התקיימו בחירות לפרלמנט האתיופי, שבהן זכתה החזית הדמוקרטית המהפכנית העממית של אתיופיה בראשות מלס.

לאחר מספר שנים של שקט, הורעו שוב היחסים עם אריתריאה, וב-1998 פרץ עימות צבאי בין שתי המדינות. העימות נמשך שנתיים, וב-2000 נחתם הסכם שלום. ביוני 2004 ערך זנאווי, ראש ממשלת אתיופיה ביקור רשמי בישראל. בדצמבר 2006 פלש צבא אתיופיה, בגיבוי ארה"ב, לסומליה והדף את התנועה האסלמית שהשתלטה על חלקים גדולים של המדינה שסועת המלחמות. מאז 1994 מתנהל סכסוך אלים בין כוחות הממשלה לארגון "החזית הלאומית לשחרור אוגדן" (Ogaden National Liberation Front), הנלחם למען סיפוח החבל המזרחי, אוגדן, לסומליה.

 

מלחמת אתיופיה-אריתריאה (צילום: איי פי)

 

בדומה למדינות רבות באפריקה סבלה אתיופיה במהלך שנות ה-90 ואילך מעלייה בשיעור מספרם של נשאי וחולי איידס. נכון לשנת 2003 מתו מאיידס 120,000 איש מאזרחי אתיופיה. 4.4 אחוזים מאזרחי המדינה בגילאים 15-49 הינם נשאי איידס (נכון ל-2003).

 


יהודים

יהודי אתיופיה מאמינים שהם צאצאיהם של בני אצולה מירושלים שנלוו לבנם של שלמה המלך ומלכת שבא בשובו לאתיופיה. חוקרים אחדים גורסים שהם בני שבטים אתיופיים קדומים שהתגיירו בהשפעת יהודים מחצי האי ערב; אחרים טוענים שהם בני שבט דן שהגיעו לאתיופיה בימי בית ראשון. יהודי אתיופיה מכנים עצמם "בתא אסראל" ("בית ישראל"). הם נקראים גם "פלשים" (בגעז: "פולשים"). למרות שסבלו רדיפות אכזריות, שנועדו להעבירם על דתם, שמרו יהודי אתיופיה על זהותם ואף נודעו כלוחמים אמיצים.

במחצית המאה ה-16 קבע רבה של מצרים, דוד בן שלמה אבן זמרא (רדב"ז) כי שבטי הפלשים באתיופיה הם יהודים לכל דבר. ב-1867 יצא לאתיופיה המזרחן והמורה יוסף הלוי בסיוע ארגון ״כל ישראל חברים״, במטרה לחקור את הקהילה במקום. 

 

ב-1904 מבקר לראשונה באתיופיה תלמידו של הלוי,יעקב פייטלוביץ' (1881 - 1955), מזרחן יהודי יליד פולין. ביוזמתו הוקמו ועדות למען הפלאשים, אשר הקימו בתי ספר ניידים ותמכו בצעירים אתיופים יהודיים בלימודיהם באירופה ובישראל. התלמוד והספרות הבתר-תלמודית לא היו ידועים ליהודי אתיופיה, התנ"ך היה ידוע להם רק בתרגומו לגעז, ולוח השנה הדתי שלהם שונה מזה של שאר היהודים. מצוות רבות אינן ידועות להם, בהן הנחת תפילין.

ב-1985 ערכה ממשלת ישראל מבצע להעלאת יהודי אתיופיה לארץ - "מבצע משה". המבצע התנהל בחשאי ובמסגרתו הגיעו לישראל אלפי יהודים. הרבנות בארץ לא קיבלה את יהדותם של הפלאשים, ותבעה תחילה שכל העולים יעברו גיור לחומרה. לאחר מאבק של העולים, הוחלט לאפשר להם רק לטבול במקווה. אולם עולי אתיופיה התנגדו בתוקף גם לטקס זה. בהסכמת שני הצדדים הוחלט להקים ועדות כדי לבדוק כל מקרה לגופו.

מבצע העלאה נוסף התקיים בקיץ 1991, בימי שלטונו האחרונים של מנגיסטו. בתוך 36 שעות הועלו ארצה 14,000 יהודים אתיופים במסגרת מבצע שלמה. את המבצע ערך צה"ל, בפיקודו של סגן הרמטכ"ל, אלוף אמנון ליפקין-שחק. הוא יצא לפועל בזכות לחציו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, והכספים שהופקדו בבנקים אמריקניים לזכות שליט אתיופיה, מנגיסטו. המבצע עורר התפעלות וקורת רוח בארץ ובעולם, אך העולים ניצבו בפני בעיות קשות של שיכון, תעסוקה והסתגלות חברתית. במהלך השנים לאחר מכן, התגלו מוקדים רבים של אפלייה נגד עולי אתיופיה, הן מצד הממסד הדתי הן במערכות החינוך, העבודה והתרבות.


 

מבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה, 1991 (צילום: לע"מ)


בעיה נוספת שהעיקה על עולי אתיופיה היתה סוגיית בני הפלשמורה - עשרות אלפי אתיופיים המקיימים חלק ממצוות היהדות ורואים עצמם כיהודים, אך אינם מוכרים כיהודים על ידי הממסד הדתי בארץ. על יהודים אלה נאסרה העלייה לארץ. עולי אתיופיה ניהלו מאבק להעלאתם לארץ, שכן לרבים מהם יש קרובי משפחה בקרב בני הפלשמורה. במהלך שנות ה-90 ואילך עלו רבים מהם ארצה, כדי להתמודד כאן עם בעיות מעמדם הדתי והאזרחי. בתחילת שנת 2005 החליטה ממשלת ישראל להעלות מאתיופיה כ-17,000 בני פלשמורה בשנים הקרובות.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
ספורט
כלכלה
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetart
כלכליסט
בלייזר
רכילות
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית.evrit
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as25-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©