הסכם אוסלו

ב-9 בספטמבר 1993 חלה פריצת דרך במערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינאים. לאחר שנתיים של מגעים חשאיים, שהתנהלו על-ידי נציגים ישראלים ופלסטינאים באוסלו בירת נורבגיה, שיגר יו"ר אש"ף יאסר ערפאת איגרת לראש-הממשלה אז, יצחק רבין, בה פירט מספר הצהרות חשובות.  

טקס חתימת הסכם אוסלו, 1993 (צילום: רויטרס)

באיגרת נמסר, כי ארגון אש"ף מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון; מקבל את החלטות מועצת הבטחון 242 ו-338 ; מתחייב להגיע לפתרון הסכסוך בדרכי שלום; זונח את השימוש בטרור ובסוגי אלימות אחרים; נוטל אחריות על כל מרכיבי אש"ף לשם הבטחת שיתוף הפעולה מצידם ומניעת הפרות ההסכם ומתחייב להעניש את המפרים; מאשר כי הסעיפים באמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של ישראל אינם תקפים עוד; מתחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית את השינויים הנדרשים באמנה. בעקבות איגרת זו הכירה ישראל באש"ף כנציג הפלסטינאים בשיחות השלום.  

ההכרה הישראלית בארגון אש"ף כנציגים הלגיטימי של הפלסטינאים היתה שינוי דרמטי במדיניותה של מדינת ישראל, שכן החל מהקמתו ועד להסכם אוסלו ראתה ישראל באש"ף ארגון טרור אשר אין להידבר עימו ואף אסרה בחוק על מפגש עם אנשיו.

ב-13 בספטמבר 1993 חתמו אש"ף ומדינת ישראל בוושינגטון על הסכם אוסלו (הסכם אוסלו א') - הצהרת עקרונות משותפת ישראלית-פלסטינית, שבה תוארה בקווים כלליים ההצעה להסדרי ביניים של מימשל עצמי.

ההסדרים בהצהרת העקרונות כוללים כינון מיידי של שלטון עצמי פלסטיני בעזה וביריחו; העברת סמכויות מוקדמת לפלסטינאים בגדה המערבית והסכם בדבר מימשל עצמי וניהול בחירות חופשיות למועצה פלסטינית. בהצהרה הסכימו הצדדים על שורה של עקרונות: תקופת ביניים בת חמש שנים של שלטון עצמי פלסטיני; דחיית הדיונים בסוגיות של הסדרי הקבע (כגון ירושלים, פליטים, התנחלויות, הסדרי ביטחון וגבולות ועוד) עד למשא-ומתן בנושא זה, אשר יחל לא יאוחר מהשנה השלישית של תקופת הביניים; ההסכם על הסדר הקבע, שיושג כתוצאה ממו"מ זה, נועד להיכנס לתוקף חמש שנים לאחר תום תקופת הביניים.

על מסמכי ההסכם חתמו באוסלו שמעון פרס מהצד הישראלי ומחמוד עבאס מהצד הפלסטיני, ולאחר מכן נערך טקס בבית הלבן בנוכחות הנשיא ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת. ההסכם אושר בכנסת ברוב של 61 קולות נגד 50, ופתח את הדרך להסכמים נוספים:

הסכם קהיר: נחתם ב-4 במאי 1994 בקהיר ובו סוכמו פרטי פינוי כוחות צה"ל מעזה ויריחו (ועל כן זכה לכינוי  - הסכם עזה ויריחו תחילה)  הגבלת הנסיגה לאזורים אלה נועדה לשמש מעין "מקרה מבחן" לנכונותו של אש"ף לקיים את הצהרותיו בדבר נטישת דרך האלימות וכן ליכולתו של הארגון להשליט את סמכותו בפועל על התושבים. כמו כן סוכם בו על הסדרי הביטחון בין הצדדים, שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי וכן הסדרי העברת הסמכויות לרשות האוטונומית הפלסטינית, לכשתקום. 

 נסיגת צה"ל מעזה ויריחו זכתה לכינוי "הפעימה הראשונה". אחריה, במסגרת הסכם הביניים, היו אמורות לבוא עוד שתי "פעימות", כלומר נסיגות, ולאחר הפעימה השלישית חתימה על הסכם קבע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על-פי הסכם קהיר, שוחררו 5,000 אסירים פלסטינים, שלא נטלו חלק בפעולות טרור נגד ישראל שבהן נגרמו אבידות בנפש.

ב-29 באוגוסט 1994 חתמו נציגי ישראל ואש"ף במחסום ארז שבכניסה לרצועת עזה על הסכם להעברה מוקדמת של סמכויות שלטוניות לידי הפלסטינאים, (על פי יסודות הצהרת העקרונות מ-1993). בהתאם להסכם, ישראל העבירה לידי הרשות הפלסטינית את הסמכויות הנתונות בידי המימשל הצבאי הישראלי והמנהל האזרחי ביהודה ושומרון בתחומים הבאים: חינוך ותרבות, בריאות, רווחה, תיירות, מיסוי ישיר ומע"מ על תוצרת מקומית.

הסכם אוסלו ב': נחתם בטאבה (ועל כן כונה - הסכם טאבה) בספטמבר 1995 בין רבין וערפאת, וכלל הרחבת שטחי הממשל הפלסטיני בשטחים; נסיגת ישראל משטחים מיושבים בגדה המערבית, ובעיקר מהערים הגדולות; הסכמה על סיורי ביטחון משותפים; והתחייבות פלסטינית לביטול הסעיפים באמנה הפלסטינית הקוראים להשמדתה של ישראל.  הסכם אוסלו ב' היה הסכם ביניים שנועד להרחיב את המימשל העצמי הפלסטיני ולהעביר סמכויות ואחריות בשטחי הגדה המערבית ובעזה לידי מועצה פלסטינאית שתיבחר בבחירות. ההסכם הגדיר, למעשה, את מערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינאים בכל התחומים.

הסכם חברון: נחתם בינואר 1997, וכלל הסדר מיוחד הנוגע לעיר חברון (בניגוד לערים הפלסטיניות האחרות), בשל הימצאות תושבים יהודים בעיר. ההסכם מחלק את חברון לשני סוגי אזורים - אלה שיהיו בשלטון פלסטיני, ואלה שבהם הסדרי הביטחון יהיו בידי ישראל. ההסכם כלל גם את הצבתו של כוח משקיפים בינלאומי לפיקוח על ביצועו. הסכם זה נחתם, מהצד הישראלי, על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ביולי 2000 נערכה בארה"ב ועידת קמפ דייוויד בה ניהלו ראש ממשלת ישראל דאז אהוד ברק ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת מו"מ להסכם שלום וסיום העימות הישראלי-פלסטיני באופן סופי.

מהלך זה הסתיים בכישלון. מספר חודשים לאחר כישלון הוועידה פרצה אנתיפאדת אל אקצא. בשנים לאחר מכן הביאו מהלכי האנתיפאדה לביטול מרבית הההסכמות בין מדינת ישראל לפלסטינאים שהושגו בהסכם אוסלו על שלביו השונים.