אינטרנט

האינטרנט בנויה ממאות אלפי רשתות מחשבים מקומיות, המחוברות בתוכָן וביניהן בערוצי תקשורת מגוונים ומהירים. תכני האינטרנט נקבעים על ידי כלל המשתמשים, בניגוד לאמצעי התקשורת הקלסיים, המעוצבים על ידי מספר קטן של ספקי תוכן, בהשוואה למספר הצרכנים. לפיכך מייצגת האינטרנט מהפך מהותי בתפוצת המידע, ההופך כל צרכן מידע לספּק-בכוח. תכונותיה, המאפשרות מידות חסרות תקדים של שיתוף מידע והפצתו, כבר שינו – וצפויות להוסיף ולשנות, בדרכים מהותיות – פנים רבות של התרבות, הכלכלה, הפוליטיקה, המדע וחיי החברה.

לשימוש ההולך ומתרחב בהתמדה באינטרנט יש השלכות רבות וחשובות על רוב תחומי החיים, וחלקן יתוארו בפרקים הבאים. ראוי לציין כבר בפתיחה שחלק מההשלכות הללו נראות חיוביות לפי רוב הנורמות המקובלות (לפחות בציוויליזציה המערבית), ואילו אחרות הן שליליות בעליל לפי אותן אמות מידה.

מי המציא את האינטרנט? הערוץ האקדמי משיב 

(א) הצורך לקשר את המחשבים של מרכזי מחקר ממשלתיים ואוניברסיטאיים שונים אלה עם אלה, לשם העברה שוטפת של מידע בכמויות גדולות;

(ב) הצורך לקשר את המחשבים של מוקדים ביטחוניים וצבאיים שונים, בארה"ב ובמדינות נאט"ו  השונות. במיוחד היה חשוב ליצור מערכת תקשורת חסינה הכוללת מידה רבה של יתירות, על מנת שתמשיך בפעולה גם אם ייפגעו צמתים שונים שלה בהתקפת אויב.

ב-29 באוקטובר 1969 נחנך הקישור הראשון ברשת התקשורת הגלובלית הראשונה של ARPA, שנקראה כצפוי ARPANET. בהמשך התפתחותה היא קישרה, על בסיס שיתוף זמן, בין מרכזי מחקר חשובים של ממשלת ארה"ב, כמה אוניברסיטאות גדולות ומוקדים ביטחוניים – תחילה בארה"ב בלבד, ולאחר מכן גם באתרים של נאט"ו בארצות אחרות. בראשית דרכה, ARPANET שימשה בעיקר כתשתית להמשך המחקר והפיתוח.

 בין השאר, וינסנט סרף ועמיתיו פיתחו במסגרת זו את פרוטוקול TCP בצורתו המוכרת כיום, והציגו אותו לראשונה ב-1974. באותה שנה הוצג גם פרוטוקול IP על ידי קבוצה אחרת, שפעלה בתחום שנקרא ב-ARPA בשם "internetting" – קישור רשתות הטרוגניות על בסיס של ארכיטקטורה פתוחה (כלומר, בלתי-תלויה בחומרה).  ב-1.1.83 עברה ARPANET במלואה לשימוש בפרוטוקול המשולב TCP/IP, ובמבט לאחור אפשר לראות תאריך זה כיום הולדתה של האינטרנט.

בה בעת החל השימוש בארכיטקטורה פתוחה ובפרוטוקול TCP/IP ברשתות אחרות, בארה"ב, בבריטניה ובארצות אחרות. ב-1985 נכנסה לתמונה הקרן הלאומית למדעים (NSF) האמריקנית, יחד עם סוכנויות לא-צבאיות אחרות של ארה"ב. בעבודה משותפת עם DARPA, ננקטה פעולה נמרצת להנהגת TCP/IP כפרוטוקול התקני לכל רשתות התקשורת, והחלה הקמתה של רשת בין-אוניברסיטאית לחילופי מידע.

ילדים בקוריאה משחקים  באינטרנט עם שחקנים ברחבי העולם (צילום: Gettyimages/Imagebank)

 NSF מימנה גם הקמת רשתות מקומיות קטנות יותר, וב-1988 החלו לקום גם רשתות מסחריות, כלומר מחוץ למסגרת הממסדית הממשלתית והביטחונית שבתוכה פעלה ARPANET. ב-1989 חנכה חברת התקשורת האמריקנית MCI את שירות הדוא"ל הראשון, ועד מהרה הצטרפו אליה חברות אחרות. ועוד באותה שנה הוקמו החברות הראשונות לאספקת שירותי אינטרנט (ISP), הפוטרות את לקוחותיהן מהצורך להתקין במחשביהם את כל החומרה והתוכנה הדרושות כדי להתחבר לרשת.

עליית המחשב האישי השפיעה על המשך התפתחותה של האינטרנט בכמה דרכים חשובות, ונציין כאן שתיים מהן. ראשית, הגישה אליה – שהיתה מוגבלת בתחילה לארגונים ממשלתיים, למוסדות מדעיים ולגופים מסחריים גדולים, שכן רק הם החזיקו במחשבים באותם ימים – נעשתה פתוחה למספר הולך וגדל של ארגונים קטנים יותר, וגם לאזרחים פרטיים. שנית, רבים מחלוצי המחשוב האישי, בניגוד קיצוני לאנשי המחשבים הגדולים של התקופה, החזיקו באידיאולוגיה אנטי-ממסדית מובהקת. רבים מהשמות המפורסמים מביניהם – כמו סטיבן ג'ובס וסטפן ווזניאק, מייסדי אפל, ועוד אחרים – השתייכו לדור "ילדי הפרחים", שאחת מסיסמאותיו היתה Power to the People – כוח להמונים.

לא מקרה הוא שאזור מפרץ סן פרנסיסקו, המוקד החשוב ביותר של תנועת ההיפים, רכש בשנות ה-80 את הכינוי "עמק הסיליקון" וממשיך להחזיק בו עד היום. באזור זה התרכזו חברות ההיי-טק שאמנם היום יש ביניהן תאגידי ענק, אבל כולן החלו את דרכן בשנים ההן כחברות פרטיות זעירות, שמייסדיהן ראו את עצמם כמהפכנים היוצאים חוצץ נגד "כהונת" המחשבים הגדולים.

במהלך שנות ה-80 המאוחרות הלכה האינטרנט והסתעפה, תחילה בהתבסס על "עמוד השדרה" שבנתה NSF, אולם בהדרגה, עם הצטרפותם של גורמים מסחריים ופרטיים אחרים במספר הולך וגדל, רופפו סוכנויות הממשלה את אחיזתן בה והיא נעשתה יותר ויותר מבוזרת. כיום קיים גוף (התנדבותי כמעט כולו) בשם "כוח המשימה להנדסת האינטרנט", ובו חברים כמה אלפי אנשים, רובם בארה"ב, העוסקים בפיתוח תקנים ובמשימות טכניות אחרות.

 שתי עמותות, אגודת האינטרנט (IS) ותאגיד האינטרנט להקצאת שמות ומספרים (ICANN), אחראיות לתיקנון ולאימוץ פרוטוקולים, ולהקצאת שמות תחומים וכתובות, בהתאמה. למעשה, ICANN הוא ה"סמכות" היחידה במערכת המבוזרת הקרויה אינטרנט. מובן מאליו שמערכת זו אינה יכולה לפעול כהלכה אלא אם כן יהיו לכל רכיביה שמות או מספרים ייחודיים, המאפשרים זיהוי חד-משמעי של כל אחד מהם. אולם ICANN מסתפק בהקצאת שמות ומספרים, ואינו עוסק כלל בתכנים. במה שנוגע לאלה, כל בעל אתר הוא אדון לעצמו.

1993 היתה שנה חשובה מאוד בתולדות האינטרנט. חקיקה פדרלית התירה לקרן הלאומית למדע לפתוח את "עמוד השדרה" של הרשת שלה, NSFNET, למשתמשים מסחריים. עד אז פיקחה הקרן על השימוש ברשת שלה, אך מעתה לא היה אפשר עוד לפקח על זהות המשתמשים ועל אופן השימוש שעשו באינטרנט. באותה שנה גם יצא מן הכוח אל הפועל רעיון הרשת הכלל-עולמית, WWW. הוגה הרעיון היה טים (כיום סר טימותי) ברנרס-לי, מהנדס אלקטרוניקה בריטי שעבד בשעתו בצר"ן , המרכז האירופי למחקר גרעיני (שהיה אז צומת האינטרנט החשוב ביותר באירופה).

כבר בסוף שנות ה-80 עלה בדעתו לשלב את עקרונות ההיפרטקסט עם פרוטוקול TCP/IP, כדי לאפשר "גלישה" ברחבי הרשת, כלומר מעבר קל ונוח מאתר לאתר לפי מילות מפתח באתר עצמו, המשמשות כ"קישורים". זו היתה ראשיתו של הפרוטוקול להעברת היפרטקסט, HTTP. ב-6 באוגוסט 1991 חנך צר"ן את אתר הרשת הפתוח הראשון, בהתבסס על פרוטוקול זה, וגופים רבים הלכו בעקבותיו. בהמשך פיתח ברנרס-לי עוד כמה פרוטוקולים חשובים, ביניהם מאתר המשאבים האוניברסלי, URL, וכן פיתח את שפת סימון ההיפרטקסט, HTML. וכך, ב-30 באפריל 1993 הכריז צר"ן כי הרשת הכלל-עולמית תהיה פתוחה לכול, בלי שום הגבלה. יתרונה הבולט על כל הרשתות שקדמו לה התבטא בכך שהגישה אל משאביה היתה חד-סטרית, מהמשתמש אל האתר. (עד אז היתה התקשורת דו-סטרית, כלומר בעל האתר היה צריך לבצע פעולות אלה ואחרות כדי לאפשר למשתמש נתון להגיע לאתר שלו).

עם זאת, הגישה לאתרים עדיין היתה קשה למדי, שכן המשתמשים היו צריכים לדעת את כתובתו של אתר כדי להגיע אליו. גורמים שונים, ובראשם צר"ן עצמו, כבר ניהלו אינדקסים של אתרי רשת, חלקם ממוינים לפי שמות האתרים בלבד וחלקם גם ממוינים לפי מילות מפתח שונות; אולם תהליך החיפוש בהם היה אטי ומסורבל.

השימוש במנועי החיפוש  הפרימיטיביים הללו היה מסוגל להתייחס לכל היותר לשמות הקבצים הקיימים באתרים השונים ולמילות המפתח שהגדירו כותביהם, אבל לא לתכנים עצמם. אלא שבשנה ההיסטורית 1993 הופיע מנוע החיפוש האמיתי הראשון, W3Catalog שמו. הוא פותח ע"י אוסקר נירשטרס מאוניברסיטת ז'נבה. בשנים הבאות הופיעו כמה וכמה מנועי חיפוש שסרקו בהתמדה את הרשת, קלטו את תוכן דפיה ויכלו להשתמש בכל מחרוזת תווים שנמצאה בהם כ"מילת מפתח".

הרשת הכלל-עולמית, שנהוג לכנותה "הרשת" סתם, נעשתה בתוך שנים ספורות שם נרדף לאינטרנט בכלל, אבל חשוב לציין שיש הבדל בין השתיים. האינטרנט, כאמור, היא הארכיטקטורה המקשרת בין רשתות מחשבים. WWW היא אחת מבין היישומים הרבים מספור הרצים בה. ובכל זאת, מבחינת הציבור הרחב, "הרשת" היא האינטרנט, וכן להפך כמובן.

עוד ועוד ארגונים הקימו לעצמם אתרי רשת, ולא עבר זמן רב בטרם החלו ספקי שירותי האינטרנט לאפשר ללקוחותיהם לבנות אתרי רשת פרטיים משלהם. בשנים שחלפו מאז התרחבה האינטרנט פלאים. מספר הגולשים העולמי (ביתר דיוק, מספר האנשים שיש להם גישה כזו או אחרת לאינטרנט), שעמד על 361 מיליון בקירוב בסוף שנת 2000, הגיע לקראת סוף 2009 ליותר מ-1.7 מיליארד – כרבע מתושבי העולם, אם כי יש כמובן הבדלים גדולים בין יבשת ליבשת ובין ארץ לארץ.

לדוגמה, ארגונים ממשלתיים צוברים מידע רב על אזרחי המדינה במסדי הנתונים שלהם. מעבר לחשש מפני "האח הגדול" נוסח ג'ורג' אורוול, כלומר פיקוח ממשלתי הדוק על האזרחים, מעקב רצוף אחר מעשיהם והגבלת זכויות האדם  שלהם בעזרת מידע זה, קיים גם החשש מפני פריצת גורמים לא מוסמכים למסד הנתונים, על מנת שיוכלו להשתמש בו כרצונם, ומן הסתם לאו דווקא לטובתם ולתועלתם של אותם אזרחים. ועוד יש במאגרי מידע ממלכתיים מידע רב הנחשב רגיש מטעמים רבים ושונים, שכולו נגיש למי שיצליח לפרוץ למחשביהם. והוא הדין בגופים כלכליים, במלכ"רים ובאנשים פרטיים.

כל עוד המחשב אינו מחובר לשום אמצעי תקשורת, די בהגנה פיסית על האתר שבו הוא נמצא. אך מרגע שהוא מקושר – והודות לאינטרנט, בעיקר, התועלת שבקישור מכריעה את הכף בדרך כלל כנגד החשש לביטחון המידע – תיתכן פריצה אליו וייתכן ציתות לתעבורת המידע בין מחשבים, הנעשית רובה ככולה בערוצים ציבוריים (או מכל מקום חשופים להתחברות צד שלישי). וכך מתנהל עוד מירוץ חימוש, בין פורצים לבין מאבטחים. קשה מאוד למנות את מספר השיטות שפותחו לפריצה למחשבים ולקווי התקשורת ביניהם מחד גיסא ולאבטחתם מאידך גיסא, וגם אין בכך טעם רב, שכן המירוץ מתנהל בעוצמה רבה זה שנים, ויש בו התפתחויות חדשות בזו אחר זו, משני הצדדים. אבל העיקרון הוא אחד: את מה שאדם אחד סגר, אדם אחר יכול לפתוח; ואת מה שאדם אחד פתח, אדם אחר יכול לסגור. ואם נחליף "אדם" ב"מחשב", עדיין העיקרון יישאר בתוקפו.

אתר האינטרנט של העיתון הצרפתי "לה מונד" (צילום: אורן אגמון)

המדקדקים מבחינים בין פורצי מחשבים לשם טובת הנאה (שנהוג לכנותם crackers) לבין העושים זאת לשם "בידור" בלבד, או תחושת הישג (hackers). אבל קו הגבול בין השניים מטושטש וקל מאוד לחצייה. אפילו התיחום בין פורצים לבין מאבטחים אינו ברור תמיד, משום שארגונים השואפים לאבטחה מרבית של מחשביהם שוכרים לפעמים את שירותיהם של פורצים (משני הסוגים) כמומחים לענייני אבטחה.

היבט אחר של בעיות אבטחת המחשב ותקשורת המחשבים בעידן האינטרנט היא "גניבת זהות" – ניצול מידע שנלקח ממחשב, או נקלט מתקשורת בין מחשבים, כדי להתחזות לבעלי המידע, למשל על ידי שימוש במספר כרטיס האשראי של מי ששלח אותו ברשת לצורך רכישת סחורות ושירותים, או כדי לקבל דרכון או תעודה אחרת על שמו. נחזור ונאמר: כמו בכל היבט אחר של אבטחת מידע, לא האינטרנט הולידה את התופעה הזאת. אבל קיומה מקל עליה מאוד, ואנשים שהיו צריכים לטרוח טרחה רבה כדי לזייף כרטיס אשראי עם הפס המגנטי שלו, למשל, יכולים לעשות עכשיו שימוש, בקלות רבה, בכרטיסי אשראי של זולתם.

לא תמיד מיועדת הפריצה למערכת מחשבים להשגת מידע, או להוכחת היכולת לעשות זאת. תופעה מוכרת היטב, שפגעה בזמן זה או אחר כמעט בכל מערכת מחשב, היא וירוס המחשב, או ביתר הכללה תוכנה מזיקה (malware). לעתים מטרתה של תוכנה זו היא שאיבת מידע על אדם, או ניצול המחשב שלו לצרכיו של מחדיר התוכנה. אבל במקרים רבים, הסיבה היחידה להפצת וירוס מחשבים היא הרצון להזיק לזולת, בלי שום תועלת למפיץ הווירוס עצמו.

בדומה לכך, תיתכן פריצה – בייחוד לאתרים פתוחים לציבור – כדי לסלף את המידע המצוי באתר, או כדי להחדיר לתוכו דברי בלע נגד בעליו, או כדי להפיל אותו, כלומר למנוע את הגישה אליו. גם כאן, הסיבה יכולה להיות זדון לשמו או רצון להפיק תועלת, כי במקרים רבים, חבלה כזו במערכת מחשבים עשויה לשרת את האינטרסים של גוף מתחרה או עוין. 

התקשורת בין חוקרים במקומות שונים נעשתה קלה ומהירה, בעוד שבעבר היתה מוגבלת לחילופי מכתבים, לפגישות בכנסים ולעבודה משותפת בשנות שבתון. כיום מתאפשרת, למשל, עבודה קיבוצית של צוות מחקר שכל אחד מחבריו נמצא במקום אחר, והם נפגשים פנים אל פנים רק לעתים רחוקות. אחד המיזמים המדעיים הגדולים של השנים האחרונות, פענוח גנום האדם,  בוצע על ידי מספר רב של צוותים בארצות שונות, ששיתפו אלה את אלה במידע באורח שוטף.

קשה להעלות על הדעת כיצד היה מיזם מעין זה יכול להתנהל בכלל בלי האינטרנט; אך אין ספק בכך שלכל הפחות, הוא היה נמשך הרבה יותר זמן: כשהחלה העבודה, ב-1990, ההערכה הרשמית היתה שהיא תימשך 20 שנה. בפועל, היא נשלמה בתוך 10 שנים. כמובן, יש לזקוף זאת בראש ובראשונה לזכות התקדמותן המהירה של טכנולוגיות המעבדה הרלוונטיות; אבל אפשר לייחס את ההישג גם לתקשורת המהירה והנוחה בין מוקדי המחקר השונים.

דרך ההתקדמות המקובלת במדע ב-150 השנים האחרונות היתה ועודנה מבוססת על הכלל הידוע, "פרסם פן תיעלם." חוקרים מסכמים את תוצאות מחקריהם ועיוניהם במאמרים ומגישים אותם לפרסום באחד מכתבי העת המקצועיים של תחומם. מערכת כתב העת מעבירה את המאמר ל"שיפוט עמיתים" (peer review), אנונימי בדרך כלל, והמלצות השופטים קובעות אם המאמר יפורסם או יידחה. מספר הפרסומים, יוקרתם של כתבי העת שבהם ראו אור, ואף מספר הציטוטים של מאמרי החוקר על ידי עמיתיו, הם השיקולים המרכזיים בקידומו של מדען ובמימון מחקריו.

בדרך זו, מערכות כתבי העת משמשות כמעין "שומרי סף" בנתיבי התקדמותו של כל מדען, ולפיכך – בהתקדמות המדעים השונים בכללותם. מי שאינו מצליח לעבור את שומרי הסף הללו, כלומר אינו מצליח לפרסם בכתבי עת יוקרתיים, נגזר עליו להיעלם מהזירה המדעית. ביקורת רבה נמתחה על שיטה זו, בין השאר משום שהיא מטפחת שמרנות ומכבידה על חדירתם של רעיונות חדשניים, וכן בגלל סיבות רבות אחרות. אבל הדעה הכללית, כפרפרזה על מה שאמר וינסטון צ'רצ'יל  על הדמוקרטיה, היא שזוהי השיטה הגרועה ביותר... מלבד כל שיטה אחרת הידועה למדע.

האינטרנט משנה בהדרגה את המסורת הוותיקה הזאת. כמובן, כמעט לכל כתבי העת המרכזיים של המדעים השונים יש מהדורות אינטרנטיות, וכך מובטחת תפוצה רחבה למאמרים המוגשים להם, ומתאפשרת תגובה מהירה יותר מצד חוקרים אחרים. עם זאת, גם המאמרים המתפרסמים בדרך זו כפופים לשיפוט עמיתים. אולם עכשיו קיימת דרך פרסום חלופית, שאין בה שומרי סף. מדענים יכולים לפרסם מאמרים באתרי הבית שלהם, או באתרים אחרים שאין בהם שיפוט עמיתים, ומנועי החיפוש מבטיחים שחוקרים אחרים יוכלו לקוראם אם ירצו.

תופעה זו נמצאת רק בראשיתה, אבל ראוי לציין כי ב-2003 פורסם בדרך זו פתרונה של בעיה שהעסיקה את עולם המתמטיקה במשך כמאה שנה. המתמטיקאי הרוסי האקצנטרי גריגורי פרלמן  הצליח למצוא הוכחה להשערת פואנקרה (בעיה בתחום הטופולוגיה), אבל לא הגיש את הוכחתו לכתב עת שנהוג בו שיפוט עמיתים, כמקובל, אלא פרסם אותה באתר האינטרנט arXiv, המיועד בעיקר לפרסום מוקדם של מאמרים קודם להגשתם לכתבי עת. אלא שפרלמן לא הגיש את מאמרו לכתב עת כלשהו. למרות זאת נהגו הטופולוגים במאמרו כאילו היה זה פרסום לגיטימי, התעמקו בו וביקשו הבהרות מפרלמן, כנהוג, עד שלבסוף, ב-2007, החליטו רשמית לאמץ את ההוכחה.

קשה לחזות היום כיצד תשפיע התפתחות זו על המשך דרכו של המדע, אבל אין ספק שתהיה לה השפעה ניכרת. עם התרחבות אפשרויות הביטוי והתפוצה, החשת התגובה והופעת היכולת לדון במאמרים – בפורומים המיועדים לכך – מיד עם הופעתם, חייבים להתחולל שינויים גדולים באורח ההתנהלות של כל מדע ומדע.

עם הופעת האינטרנט נתלו בה תקוות גדולות לקידום מערכות החינוך בכל רמותיהן השונות. רבים חזו חינוך מבוסס-מחשב המעמיד לרשות תלמידים בני כל הגילים מידע אמין ועדכני, בניגוד לספרי הלימוד המתיישנים במהירות, ואף דיברו על שיעורים מקוונים המאפשרים לתלמידים לקנות תורה מפי מורים ברמה הגבוהה ביותר, כהשלמה אם לא כתחליף לשיעורים בכיתות לימוד. דיברו על ניסויים שתלמידים יוכלו לעקוב אחריהם מעל מרקע המחשב, היכן שאין בנמצא מעבדות מתאימות, על מתן כלים ועזרים טובים יותר למורים, וכיוצא בזה.

חלק מהחידושים הללו הונהגו במדינות שונות בעולם, וייתכן שאף הביאו תועלת מסוימת. אבל הרושם הכללי, העולה מסקרים שנערכו במדינות רבות, הוא שעד כה אִכזבה האינטרנט את התקוות שנתלו בה. לכל הפחות, אין שום ראיות לשיפור ברמות ההוראה והלמידה כתוצאה מהשימוש במחשבים בכלל, ובאינטרנט בפרט. בתחומים מסוימים, יש המדברים אף על נזק ממשי. לדוגמה, לא מעטים מהתלמידים הנדרשים לכתוב עבודות מקוריות עושים זאת בשיטת "גזירה והדבקה" מאתר זה או אחר (למעשה, אנו מקווים מאוד שדברים אלה אינם אמורים באתר זה).

במקומות רבים התפתחו שווקים מקוונים למכירת עבודות מוכנות בנושאים שונים לתלמידים ולסטודנטים, וגם אם אין זו תופעה חדשה שנולדה באינטרנט, אין ספק שהרשת מקילה על התפשטותה. אבל כמו ברוב היבטיה, גם כאן יש לאינטרנט פנים לכאן ולכאן: באותה המידה היא מאפשרת למורים, הנעזרים במנועי חיפוש, לזהות עבודה מועתקת.

גם בחייו הכלכליים של העולם המודרני, השפעות האינטרנט עמוקות ורבות פנים. האינטרנט היא אחד הכוחות המניעים החשובים ביותר בהעמקת הגלובליזציה הכלכלית. זמינותו המידית של מידע על הנעשה בכל מקום ומקום בעולם מקילה על פעולתם של שוקי הון ובורסות מוצרים, עד כדי כך שבתחומים רבים כמו הסחר במטבע, למשל, אפשר לדבר כיום על שוק עולמי יחיד, בעוד שבעבר היה השוק מבוזר וחלק חשוב של פעילותו התבסס על ניצול ההבדלים הזעירים בין השערים בבורסות שונות.

כשדנים בסוגיה זו קשה להבדיל בין השפעותיה של תקשורת המחשבים בכלל לבין השפעות האינטרנט בפרט, אבל נראה שהאינטרנט מסייעת רבות לשקיפות גבוהה יותר: המידע הרלוונטי זמין לא רק לחלק מהגורמים הפעילים בשוק, אלא לכולם כאחד, ובמובן זה התחזק מעמדו של האדם הפרטי או הגוף המסחרי הקטן לעומת "כרישי הכלכלה". במובן אחר, "כרישים" אלה יכולים עתה לבצע את פעולותיהם במהירות רבה יותר ובהיקף גדול יותר, ולשמור על יתרונם.

ראוי להבדיל בין תהליכים כלכליים מסורתיים המסתייעים באינטרנט, לבין תופעות שלא היו אפשריות כלל בלעדיה. עולם העסקים החל לעשות שימוש במחשבים מיד עם הופעתם, והתפתחות רשתות המחשבים המקומיות הועילה לו רבות. בהדרגה פותחו פרוטוקולים ושיטות להעברת כספים אלקטרונית ולשאר צרכים עסקיים. לדוגמה, אחד התחומים הראשונים שהחלו לעבור לסחר אלקטרוני

(e-commerce) היה הזמנת כרטיסי טיסה והנפקתם, כבר בשנות ה-60. בהדרגה נוספו עוד ועוד יישומים, רובם במה שנהוג לכנות B2B, כלומר בין גורמים עסקיים לבין אחרים. הסוג האחר של סחר אלקטרוני הוא B2C, בין גורם עסקי לבין צרכניו, והוא חייב את קיומו בראש ובראשונה לאינטרנט, וביתר פירוט לרשת הכלל-עולמית.

אחד ההיבטים החשובים ביותר של האינטרנט כגורם כלכלי הוא החתירה להפיק תועלת כלכלית מעצם קיומה של הרשת, ובראש ובראשונה, ניצולה למטרות פרסום. אתרים מסחריים רבים מממנים את עצמם לגמרי, או כמעט לגמרי, על ידי מכירת שטח למודעות פרסום. בשנות ה-90 המאוחרות השתררה התפיסה שבעידן האינטרנט, המפתח להצלחה הוא המיצוב (positioning) – החדרת שם העסק לתודעה הציבורית כדי לתפוס מקום מרכזי בשוק ביחס למתחרים.

למען המיצוב, חברות היו מוכנות לפעול בהפסד במשך שנים לא מעטות, מתוך תקווה שבסופו של דבר יעלה בידן להשתלט על השוק ולהתחיל להרוויח כספים בהיקף שיכסה את ההפסדים ויצדיק את אמון המשקיעים. האינטרנט ההולכת ומתרחבת במהירות נתפסה כאמצעי האידיאלי להשגת המיצוב המיוחל. בה בעת, מספר גדול של חברות הזנק קמו במטרה מוגדרת לפתח תוכנת יישומים כלשהי לגולשים באינטרנט (כגון מנוע חיפוש יעיל, כמתואר לעיל), בתקווה שאחד העסקים הגדולים הפעילים בשוק זה ירכוש את המוצר, או מוטב, את החברה עצמה. ואכן, בעשור הראשון לפעילותה הכלכלית של האינטרנט נרשמו כמה וכמה סיפורי הצלחה בתחום זה (לצד כישלונות מוחצים).

אבל חוקיה של תורת הכלכלה, מסתבר, לא השתנו עם הופעת האינטרנט. מצב זה של חוסר כל פרופורציה בין הוצאות להכנסות ובין מחירי המניות לבין שווי החברות בפועל לא היה יכול להימשך לאורך זמן, ואכן לא נמשך. בתחילת שנת 2000, אחרי שהגיע מדד נאסדא"ק (הבורסה האמריקנית המתמחה בניירות ערך של חברות עתירות טכנולוגיה, והמנהלת בעצמה את פעילותה במקוון) לרמה שמעל 5,000 נקודות (פי שניים מגובהו שנה לפני כן), התפקעה הבועה.

בין הסיבות הישירות, אפשר למנות כמה דברים שאירעו בעת ובעונה אחת בחודשים הראשונים של 2000: ניתנו פקודות מכירה רבות ביום אחד (13.3.2000) למניותיהן של חברות מבוססות, שנמסרו כנראה מתוך שאיפה לנצל את ערך המניות הגבוה שלהן ל"מימוש רווחים"; הופיעו גילויים חדשים בתביעה המשפטית שהגיש הממשל האמריקני נגד חברת מיקרוסופט, שהשתמע מהם כי החברה אכן פועלת כמונופול  וצפויה להפסיד במשפט; ועוד יש להזכיר את התפוגגות החששות מפני "באג שנת 2000". חברות "דוט-קום" רבות הוקמו כדי להציע פתרונות למשבר הצפוי עם שינוי הספרה הראשונה בתאריך, ומשלא אירע כל משבר, לא היה בהן עוד צורך. מכל מקום, אחרי חודש או חודשיים של תחושה כי מדובר ב"תיקונים טכניים" גרידא, התברר שהשפל ממשי: למרות כמה עליות חולפות, מדד נאסדא"ק המשיך להידרדר, עד שנעצר קצת מתחת ל-1,200 באוקטובר 2002. רבות מאוד מחברות ההזנק התמוטטו, ואחרות הצטמצמו ביותר.

אולי ההיבט החשוב ביותר של השפעת האינטרנט על הפוליטיקה נוגע ליכולתן של ממשלות להסתיר מידע מאזרחיהן. חוקי הצנזורה הקיימים במדינות רבות הולכים ומאבדים את שיניהם, עד כמה שנותרו להם שיניים, והאפשרויות הפתוחות לפני המבקשים לחשוף מידע חסוי או לקבלו הן כמעט בלתי מוגבלות. מאבקה הנואש של ממשלת סין  באינטרנט, שלא רבים חוזים לו סיכויי הצלחה לאורך ימים, מעיד יותר מכול על חששם – המוצדק, מבחינתם – של משטרים טוטליטריים  מפני זמינות מידע לציבור ומפני זליגת מידע לארצות אחרות.

היבט קרוב לזה נוגע ליכולתם של ארגונים אופוזיציוניים להתארגן במהירות לביצוע פעולות אלה ואחרות, תופעה שבלטה במיוחד בשנים האחרונות בהפגנות המחאה שארגנו מתנגדי הגלובליזציה נגד ועידות פסגה של קבוצת 8-G ודומותיה. ארגון ההפגנות האלה וגיוס משתתפיהן מכל רחבי העולם נעשים כמעט אך ורק באמצעות האינטרנט, והן הצליחו עד כה, לכל הפחות, להביע את המסר שלהן בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים.

האירוע הגדול הראשון זה אירע בפברואר 1999 לרגל כינוסו של ארגון הסחר העולמי  בסיאטל שבארה"ב. מתנגדי הגלובליזציה ארגנו הפגנת מחאה של 50,000 איש בתוך זמן קצר ביותר, הודות לאינטרנט. ומנגד, לא רק קבוצות של אופוזיציה לגיטימית יכולות לפעול בדרך זו, ומן המפורסמות היא שארגוני מחבלים  שונים, כמו אל-קאעידה, עושים שימוש מרובה באינטרנט לתעמולה, לגיוס פעילים ולהדרכתם, לשמירה על קשר עמם ולבסוף, למתן הוראות פעולה.

בתחילת הדרך היה על משתתפי הפורומים להסתפק במשלוח הודעות לאתר הפורום (שם סוננו בדרך כלל על ידי מנהל הפורום כדי להבטיח שהתוכן יהיה רלוונטי ולא-פוגעני), ואז היה עליהם להמתין לפרסומן ולהגעת תגובות עליהן באותה דרך. אך עם השתכללות אמצעי התקשורת והאצת קצב תמסורת הנתונים, פותחו הפרוטוקולים המתאימים והתאפשר ניהול שיחות בזמן אמת ב"חדרי שיחה" (chatrooms) – תחילה על ידי משלוח הודעות טקסט בלבד, שנקראו ונענו ברצף, ובהמשך נוספו לתמליל גם אפשרויות מולטימידה אחרות כמו תמונות והקלטות קול.

הופעתה של תוכנת תקשורת אודיו-ויזואלית מאפשרת את ניהול דיוניהם של פורומים וחדרי שיחות – כמו גם של קבוצות מקצועיות וארגוניות – בראייה ובשמיעה ישירות, בהתעלמות גמורה מהגיאוגרפיה. ולצד פיתוח הפרוטוקולים הפורמליים התפתחו באורח ספונטני כללי שימוש חברתיים בפורומים ובדוא"ל, מה שקרוי "אתיקת הרשת", ולצדם מערכת סמלים מיוחדת (אמוטיקונים) וראשי תיבות מרובים שלא התקיימו לפני כן.

כללית, תופעת הרישות החברתי היא אחד מסימני ההיכר הבולטים של האינטרנט כיום. היא חובקת קבוצות סגורות (המקבלות לשורותיהן רק את המעוניינים מבין החברים בארגון מסוים) או פתוחות לכל המבקש להצטרף. היא מקיפה מספר רב של רשתות קטנות וגדולות (בין הגדולות אפשר למנות כיום את FaceBook, את MySpace ואת Twitter), שתחומי עיסוקן רבים ומגוונים. חלקן מצומצמות לבעלי תחומי עניין ספציפיים מאוד, ואחרות פתוחות לכל התחומים.

גולשים באינטרנט, ערב הסעודית (צילום אי.פי.)

כולן עונות על צורך יחיד, שאיפתו של הפרט למצוא את דומיו מעבר לגבולות הפיסיים של יכולת ההתקשרות המסורתית. הן פופולריות במיוחד, ככל הנראה, בקרב בני נוער – אולי מפני שההגבלות המוטלות עליהם מרובות יותר. ועוד נקודה חשובה – ה"פרופיל" שמציג משתתף ברשת בפני השאר אינו חייב להיות אמיתי. הוא יכול להיות בדוי מן הלב מקצה אל קצה, וכך יכולות רשתות חברתיות לא רק לספק גם את הצורך הפסיכולוגי בניהול חיי הדמיון, אלא גם להעתיקו למישור בין-אישי.

לכתבה המלאה - לחצו כאן 

הרשת הישראלית: 1992-1996 - היום, לאחר שהאינטרנט התבסס בישראל והפך לחלק בלתי נפרד מעולם התקשורת המקומי, אפשר להתחיל להתבונן לאחור, לא בזעם, ולסכם את ימי התום. כתבה באתר ynet. 

לכתבה המלאה - לחצו כאן 

מהירות, זמינות, מידע: על מהפכת האינטרנט - מה שהתחיל כפרויקט של הצבא האמריקני לבניית מערכת תקשורת שתשרוד הפצצה גרעינית, הסתיים בסופו של דבר באחת ההמצאות החשובות של המאה העשרים. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

גולשים בחלל: על אינטרנט בין כוכבי - בעתיד, שפעילות האדם תתרחב לירח ולמאדים, ומספר החלליות סביב גופים אלה יגדל לאין שיעור, יהיה צורך במערכת תקשורת לוויינית במרחביה של מערכת השמש. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית - הרשת הצליחה לכופף את הצנזורה הצבאית ואת צווי איסור הפרסום ולפוגג את המושג סוד. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

תולדות הרשת הישראלית המטורללת -  הטוב, המוזר והביזאר: על השוליים הסהרוריים של האינטרנט הישראלי. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן 

שאלת מחקר - כיצד משפיע האינטרנט על העולם המוסלמי? איך הפך טוויטר לסמל ההפגנות באיראן? האם אנו עומדים בפתחה של מלחמה מקוונת? ד"ר פבל משיב. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן