החלטת האו"ם
194, החלטה שהתקבלה בעצרת הכללית ב-11 בדצמבר 1948 והודיעה על הקמתה של "ועדת פיוס" מטעם האו"ם, שתהיה אחראית להסדרים שעליהם החליט האו"ם לגבי שאלות שונות הנוגעות לא"י.
ההחלטה קראה למתן מעמד מיוחד לירושלים וסביבתה, בשל קדושתה לשלוש הדתות. ירושלים צריכה להיות פנויה מנוכחות צבאית וכפופה לשליטה מסוימת של האו"ם (החלטה 181
מ-27 בנובמבר 1947 קראה לבינאום העיר, ועתה הכיר האו"ם כי הדבר אינו בר-ביצוע). המקומות הקדושים צריכים להיות מוגנים, והגישה אליהם צריכה להיות חופשית.
בשאלת הפליטים שברחו או גורשו במלחמת העצמאות, קבעה העצרת הכללית כי הפליטים המבקשים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יורשו לעשות כן בהקדם האפשרי, ופיצויים ישולמו תמורת רכושם של אלה שאינם מבקשים לחזור, בהתאם לכללי המשפט והצדק הבינלאומיים.
לאחר קבלת ההחלטה הודיעו הן מדינת ישראל הן חאג' אמין אל-חוסייני,
מטעם הפלסטינים, כי הפתרונות שהוצעו בהחלטה זו אינם מקובלים עליהם. כידוע, החלטה של העצרת הכללית של האו"ם היא בגדר המלצה בלבד, ואין לה תוקף מחייב.
לאחר מכן נשלח למזה"ת שליח מיוחד של מזכ"ל או"ם, האמריקאי רלף בנץ',
כדי להמשיך במאמצי הפיוס. בסופו של דבר, אחרי הסכמי שביתת הנשק
בין ישראל למדינות ערב שלחמו בה, עלה בידי בנץ' לכנס ועידת פיוס בלוזן שבשוויץ, אך זו הסתיימה בלא תוצאות ובלא המשך.
הדפס
