החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם
התקבלה ב-22 בנובמבר 1967, כחמישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים.
ההחלטה התוותה קווים לפתרון של שלום במזרח התיכון, מחמת "המצב החמור" שם, על רקע עמדת המועצה כי "רכישת שטחים באמצעות מלחמה אינה קבילה", ולאור "הצורך לפעול למען שלום צודק ובר-קיימא, שבו תוכל כל מדינה באיזור לחיות בביטחון".
החלטה 242 קראה להסדר שלום לפי הקווים הבאים:
- נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב"סכסוך האחרון" (מלחמת ששת הימים).
- שימת קץ לכל טענה ללוחמה או למצב לוחמה וכיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה באיזור, וזכותה לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשייה מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח.
- הצורך לשמור על חופש התנועה בנתיבי הים.
- השגת פתרון צודק לשאלת הפליטים (הפלסטינאים).
ההחלטה קבעה עוד כי ימונה שליח מטעם האו"ם לקידום יישומה של החלטה זו. גונר ירינג
מונה לשליח האו"ם לצורך זה.
תגובה המידית של ישראל על ההחלטה לא היתה חד-משמעית. שר החוץ אבא אבן
הודיע לירינג כי ישראל מקבלת את ההחלטה, אך מאוחר יותר הכחישו זאת השרים מנחם בגין
ומשה דיין.
אש"ף
סירב לקבל את ההחלטה בשל התייחסותה לבעיית הפליטים, ולא לבעיה הלאומית של העם הפלסטיני. מאוחר יותר השלימה ישראל עם החלטה 242, לצד החלטה 338,
ושתיהן נזכרות בהסכמי קמפ דייוויד
ובהסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן, כמו גם בהסכם אוסלו.
בנוסח המקורי של ההחלטה (בשפה האנגלית) מדובר על נסיגה ישראלית "משטחים" שנכבשו. בנוסח הצרפתי, לעומת זאת, מדובר על נסיגה "מהשטחים שנכבשו". נקודה זו היתה לסלע מחלוקת חשוב בהמשך תהליך השלום. ישראל נאחזת בהשמטת היידוע בנוסח האנגלי כאות לכך שמועצת הביטחון לא התכוונה לנסיגה מלאה, ואילו מדינות ערב עמדו ועודן עומדות על "עד השעל האחרון", ברוח הנוסח הצרפתי.