שרל בודלר

שרל פייר בודלר נולד בפריס. אביו היה צייר ומשורר חובב, ובשנים המעטות שבילה עם בנו (הוא מת כשבודלר היה בן שש) הצליח להקנות לו את אהבתו לעולם האמנות. אחרי מות האב, חיו בודלר ואמו בגפם במשך שנה וחצי, תקופה שהיתה זכורה למשורר בבגרותו כגן עדן של אהבה ורכושנות - "בימים ההם היית רק שלי", כתב לאמו כעבור שנים. האם נישאה מחדש לאיש צבא שלימים היה גנרל ושגריר צרפת בספרד. הקפדנות המחמירה של החינוך החדש הותירה בבודלר לא מעט צלקות, וכשהיה בן עשר נשלח לפנימיה בה סומן כתלמיד חריג, מתבודד, נתון למצבי רוח קיצוניים ובלתי ממושמע.

בתקופת לימודיו בתיכון החל בודלר לכתוב שירים. לאחר שסולק מבית הספר, השלים בכוחות עצמו את בחינות הבגרות ונרשם ללימודי משפטים. הוא קבע את משכנו ברובע הלטיני בפריס, ואת מירב זמנו ומרצו העדיף להשקיע דווקא בבילויים, בהימורים, בשתייה ובהתנסות בסמים. ביטוי לחוויותיו אלו ניתן למצוא במסה שכתב - "גני עדן מלאכותיים" - העוסקת בחשיש, יין ואופיום כמרחיבי תודעה הכרחיים לאמן ולעצם מעשה האמנות. באותו זמן התאהב לראשונה בפרוצה, לה הקדיש כמה שירים נוסטלגיים ראשונים - שרה לה לושט (הפוזלת), והיא העניקה למשורר את מחלת המין שהחישה את קיצו.

אביו החורג של בודלר נחרד מסגנון החיים של בנו והחליט לשלוח אותו למסע להודו. כשעגנה האוניה במאוריציוס, נמלט ממנה בודלר אל חופי האי האקזוטי. המפגש עם המקום ועם נופיו האנושיים היווה עבורו חוויה מעצבת אשר רשמיה חלחלו לתוך שירתו.

זמן קצר אחרי שובו ממאוריציוס, התאהב באשה, ז'ן דיבאל שמה, אשר מצאה את דרכה אל תוך שירתו ובמקביל תרמה להרס הפיננסי שלו בעשרים השנים עד מותו. באותה עת גילה גם את יצירתו של הסופר אדגר אלן פו. בודלר הושפע ממנו עמוקות ואף תרגם את רוב כתביו לצרפתית. יש האומרים כי תחושת החטא המפעפעת בשירה שלו, מקורה דווקא בפו ולא ברגש נוצרי עמוק, למרות שבודלר הגדיר את עצמו כקתולי מאמין.

אחרי שבזבז את כספי הירושה שלו במשך שנתיים והפך טרף קל למלווים בריבית, החליטה משפחתו להגביל את צעדיו ולהכריז עליו כחסר כשירות משפטית – עניין שחולל עוד ועוד הסתבכויות פיננסיות, והתפרצויות של מצבי רוח קודרים אותם כינה "ספלין".

בין התפרצות אחת למשנה, כתב בודלר את השירים שהופיעו ב-1857 בקובץ "פרחי הרוע", והיוו מהפכה שירית של ממש. הוא סירב לפרסם אותם בנפרד וסבר כי עוצמתם טמונה גם בקשר התימטי והאסתטי שביניהם: אם קוראים ראשית את השיר האחרון, "המסע", ואחר כך את הקובץ כולו - ניכר כי הוא עוסק בכמיהה של המשורר-הנוסע לחוויה רוחנית שתחלץ אותו מתהומות הייאוש אבל גם מפסגות האקסטזה. את החוויה מחפש המשורר באמנות, באידאלים של יופי ובאהבה, אך גם מחזורי השירים שמוקדשים לאהובות השונות מלמדים שהחוויה נעה בין תשוקה מכלה לתיעוב מצמית.

בודלר נחשב למשורר הראשון שהבין כי חיי העיר המודרנית מהווים נוף אלטרנטיבי לנופים שהיו חביבים על משוררי הרומנטיקה. כך למשל, ב"תמונות פריזאיות" ב"פרחי הרוע", במיוחד בשיר המוקדש לברבור שמוצא את עצמו אבוד לגמרי ליד מוזיאון הלובר, בודלר הפנה עורף לרומנטיקנים ומיקם את המשורר-הברבור בתוך נוף עוין, מדכא, מושחת – אבל גם מלא אנרגיות חדשות של יצירה, אותן מגלה ה"פלאנר", הבטלן העירוני, במסעות שנועדו לגלות מה מצוי בין היופי, החטא והשחיתות.

החטא והשחיתות, על פי בודלר, היו חלק הכרחי של ההתנסות היצירתית, והמפתח לגאולה באמצעות האסתטיקה. הוא לא האמין בכוח המרפא של הטבע, של האידאל הנשגב או של האהבה, אך הגיבור בשיריו היה אנוס להמשיך ולבקש אותם, ללא הצלחה, עד אחרי המוות, שהוא כשלעצמו רק קטע מתוך המסע החוויתי.

ספר השירים "פרחי הרוע" זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד. 13 מתוך 100 השירים שפורסמו במהדורה הראשונה, נאסרו לפרסום במהדורות הבאות, והמשורר הורשע בבית משפט בעוון פגיעה במוסר וברגשות הציבור. בודלר נתפס כיוצר מרדני, חתרני, פורנוגרף. כיום במבט לאחור, ניתן לראות כיצד חזתה התיאוריה האסתטית של בודלר את הולדת האימפרסיוניזם וגם יצרה את הבסיס הרעיוני לשיריהם של ורלן  ורמבו.

בשנת 1857 מת אביו החורג, ובודלר עבר להתגורר עם אמו. השנים שבילה במחיצתה היו פוריות מאד מבחינה שירית, ו"פואמות קטנות בפרוזה", הקובץ הידוע גם כ"הספלין של פריס" ראה אור, כמו גם שורה ארוכה של מסות ביקורתיות חשובות, בין היתר על אודות יצירתו של המלחין ריכרד וגנר ועל הסופר ויקטור הוגו. יחד עם זאת, מצבו הפיננסי הלך והדרדר, ומצבו הפיזי והנפשי החמיר בצורה ניכרת.

ב-1865 לקה בודלר בשיתוק ובאובדן יכולת הדיבור. את שנתו האחרונה חי בבדידות מוחלטת, במוסד לחולים סופניים. הוא מת שם, עלוב ודחוי, מבלי שיזכה להכרה ממשית בחשיבות יצירתו.

יצירתו של בודלר, בשירה ובביקורת, נחשבת לחוליה המקשרת בין הרומנטיקה  למודרניזם. שיריו, כמו גם כתיבתו כולה, נמנעו מביטויים אמוציונליים והצהרתיים, והעדיפו את הסימבוליזם והדימוי החדש והמקורי על פני זה שכבר היה למוכר ולנדוש. בודלר שאף ליצור שירה שתראה את יכולתו האינטלקטואלית של יוצר, ולא רק את נפשו המיוסרת. במובן זה, יותר מכל משורר אחר במאה ה-19, היה זה בודלר שסלל את הדרך לשירה המודרנית של המאה ה-20.