מלחמה גרעינית

באוגוסט 1945 הפעילה ארה"ב לראשונה נשק גרעיני נגד יפן, והביא לסיומה את מלחמת העולם השנייה. ארה"ב, שפיתחה נשק זה במסגרת תוכנית מנהטן, היתה אז המעצמה הגרעינית היחידה בעולם, אולם לא נשארה במעמדה זה לאורך זמן: כבר ב-1949 עשתה ברה"מ את הניסוי הגרעיני הראשון, וכך החל מירוץ החימוש הגרעיני. בשנות ה-50 הצטרפו ל"מועדון הגרעין" בריטניה וצרפת, ואחריהן, במרוצת השנים, סין, הודו, פקיסטן וככל הידוע גם ישראל וצפון קוריאה. מדינות אחרות, וביניהן אירן, נמצאות על סף פיתוחו של נשק כזה.

העיר היפנית נגסקי, לאחר הטלת פצצת האטום, אוגוסט 1945 (צילום: איי פי)

כמויות הנשק הגרעיני שנמצאו בידי המעצמות בתחילת שנות ה-50 היו זעומות, אך הלכו וגדלו בהדרגה. גם איכות הנשק, במה שנוגע לעוצמת השמדה, עלתה במהירות עם פיתוח הפצצה התרמו-גרעינית. עד מהרה היו בידי המעצמות הגרעיניות השונות כמויות נשק שדי בהן להשמיד את העולם כולו כמה וכמה פעמים.

במהלך המלחמה הקרה פותחו תרחישים שונים לאופן התנהלותה של מלחמה גרעינית, אם תפרוץ בין מעצמות גרעיניות. רובם ככולם עסקו במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו בראשות ארה"ב לבין ברית ורשה בראשות ברה"מ. כללית, ניתן לחלקם לשתי קטיגוריות: מלחמה גרעינית כוללת ומלחמה גרעינית מוגבלת. התרחישים הידועים לנו פותחו במערב, ובעיקר בארה"ב; מכון המחקר ראנד מילא תפקיד מרכזי בחשיבה בנושא זה במשך רוב ימי המלחמה הקרה. הדעת נותנת שגם בברה"מ נתנו את הדעת לנושא זה, אבל התפתחות החשיבה הגרעינית שם עדיין אינה ידועה היטב.

תרחיש המלחמה הגרעינית הכוללת מדבר על הנחתת מהלומה מסיבית על האויב, שתביא למעשה להשמדת ארצו. בתחילת שנות ה-50 היו בארה"ב אחדים שטענו כי מוטב לה להנחית מכה כזו על ברה"מ בהקדם, בטרם תפַתח זו יכולת דומה, אך דעה זו היתה נחלת מעטים. תחת זאת פותח מושג ההרתעה הגרעינית: אם תעשה ברה"מ שימוש כלשהו בנשק גרעיני נגד ארה"ב או אחת מבעלות-בריתה, תגיב ארה"ב במכה מסיבית.

בהמשך עלתה האפשרות שהמכה הגרעינית הראשונה תחסל את יכולתה הגרעינית של ארה"ב ותיטול את העוקץ מרעיון ההרתעה. לכן פותחה אפשרות "המכה השנייה", שתיתן לארה"ב את היכולת לגמול גם אחרי מכה ראשונה מסיבית עליה. אם בתחילה נועד הנשק הגרעיני להטלה ממפציצים כבדים, פותחו עתה טילים בליסטיים ביניבשתיים, שחלקם הותקנו בבסיסים קרקעיים חסינים ביותר, ואחרים בצוללות גרעיניות ששייטו באוקיינוסים. הואיל וברה"מ פיתחה נשק דומה, יש לשער שגם שם פותחו תרחישים דומים.

בדרך זו השתרר "מאזן האימה". הובטח כי כל ניסיון לפגוע פגיעה גרעינית באחת המעצמות יביא לחיסול שתיהן, עם הגושים הנלווים אליהן, ומן הסתם גם חלק גדול משאר העולם. אך היה זה שיווי משקל רעוע למדי, שהגיע כמה פעמים אל סף ההתמוטטות, בין השאר בעת משבר הטילים בקובה ולקראת סוף מלחמת יום הכיפורים. באותם משברים נוכחה דעת הקהל העולמית (או לפחות המערבית) עד כמה קרוב העולם להשמדה, וגברו הקריאות לפירוק החימוש הגרעיני, שאף הוליכו לכמה הסכמים מוגבלים בתחום זה.

חיילים אמריקאים צופים בניסוי גרעיני שנערך במדבר נבדה בשנת 1951 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

לפיכך הוחל בפיתוח ראשי נפץ גרעיניים "קטנים", לנשיאה בטילי קרקע-קרקע ואף בפגזי ארטילריה, ופותחו תרחישים למלחמה יבשתית באירופה שתכלול שימוש בהם. בהמשך הדרך פותחו "פצצות נייטרונים", בעלות עוצמת הרס מוגבלת אך עוצמת קרינה מרובה, שנועדו לפגוע במספר מרבי של בני אדם תוך גרימת נזק מזערי למבנים ולמתקנים אחרים בקרבת מקום לנקודת הפגיעה. אך לטענת המתנגדים, אפילו שימושים מוגבלים מעין אלה היו עלולים לגרום הרס כה גדול, עד שהיה גורר מאליו גמול מסיבי, ולפיכך אין למעשה הבדל של ממש בין שני התרחישים.

טיעונים אלה הסתמכו מאז שנות ה-80 על תרחיש "החורף הגרעיני", שלפיו שימוש בנשק גרעיני, אפילו לא בקנה המידה של מכה מסיבית, יחולל שינויים קיצוניים באקלים כדור הארץ, שיביאו כלייה על רוב החיים בו. רבים ערערו על תרחיש זה, שבינתיים איבד רבות מאמינותו, אולם השפעתו על דעת הקהל המערבית היתה גדולה בשעתה, ועודה ניכרת.

כמעט לכל אורך המלחמה הקרה, נתון בסיסי אחד היה ברור מאליו: אין כל דרך יעילה להתגונן מפני התקפה גרעינית, מסיבית או אחרת. אם סברו בתחילה שאפשר לפגוע במפציצים גרעיניים בנשק נ"מ קונבנציונלי, באה הופעת הטיל הבליסטי הבין-יבשתי ושמה קץ לסברה זו. וגם אם אפשר להגן על מטרות נקודה מסוימות (כמו מרכזי פיקוד ושליטה) על ידי הטמנתם במקלטים עמוקים וממוגנים היטב, ודאי שאי-אפשר להגן על מרכזי תעשייה, צומתי תחבורה, כוחות שדה, וחשוב מכול - מרכזי אוכלוסייה. הוצעו אמנם מספר אמצעים להתגוננות אזרחית, כגון מקלטים אטומיים ביתיים, אך תועלתם היתה מפוקפקת מלכתחילה.

באמצע שנות ה-80 הציג נשיא ארה"ב רונלד רייגן את יוזמת ההגנה האסטרטגית, שזכתה לכינוי "מלחמות הכוכבים". זו היתה ההצעה הראשונה למערך התגוננות רחב ממדים מפני התקפה גרעינית, אשר קראה לפיתוחה של מערכת הגנה עתירת טכנולוגיה שתתבסס על לוויינים ועל ציוד חדשני אחר (לרבות קרני לייזר), ותוכל להשמיד טילים בליסטיים במעופם. למרות ההשקעות הכבדות, תוכנית זו כמעט לא נשאה פרי.

עם זאת, נשיא ברה"מ מיכאיל גורבצ'וב עמד בסוף שנות ה-80 על כך שארצו לא תוכל עוד לשאת בנטל מירוץ החימוש הבין-גושי, וקידם את יוזמת ההפחתה ההדדית של מאגרי הנשק הגרעיני. עם התמוטטות הגוש הסובייטי, אבד הכלח על תרחישי המלחמה הגרעינית שפותחו לפני כן. מאז ואילך, אף שמעצמות רבות עדיין מחזיקות במאגרים גדולים של נשק גרעיני, החשש העיקרי הוא מפני התגלגלותו של נשק כזה לידי ארגון טרור כלשהו. סוגיה כאובה זו מדאיגה רבים, אך טרם נמצא לה מענה.