פרשת אירן-קונטרס

ב-5 באוקטובר 1986 הצליח הצבא הסנדיניסטי של ניקרגואה להפיל מטוס תובלה אמריקני ובו משלוח כלי נשק. הניצול היחיד מצוותו של המטוס, יוג'ין הזנפוס, סיפר לשוביו כי למיטב ידיעתו הוא פועל בשליחות ובסמכות סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב.

ב-3 בנובמבר פרסם השבועון הלבנוני "אל שריעה" ידיעה לפיה מכרה ארה"ב נשק לאירן. הממשלה האירנית אישרה את הידיעה. חקירתו של הזנפוס יחד עם הידיעה הלבנונית הובילו תוך זמן קצר להתפוצצותה של "פרשת אירן-קונטרס", במסגרתה פעל ממשל רייגן בניגוד לחוקי ארה"ב, ללא אישור הקונגרס ובהטעייה מכוונת של העם האמריקני לתמיכה באירן מצד אחד ובתנועת הגרילה "הקונטרס" בניקרגואה מצד שני.

חקירת הפרשה נערכה הן בסנאט האמריקני והן על ידי תובע מיוחד, הוקרנה בשידורי טלוויזיה ברחבי ארה"ב והעולם וארכה יותר משבע שנים. עיקרה של פרשת אירן-קונטרס מורכב משתי פרשיות שונות.

עם תחילת כהונתו של הנשיא רייגן, פעל ממשלו נגד המשטר הסנדיניסטי בניקרגואה, בטענה שניקרגואה וקובה מספקות נשק לתנועות הגרילה באל סלבדור. 3 שבועות לאחר החלפת הממשל בארה"ב, השעה רייגן את הסיוע האמריקני לניקרגואה, חרף הכחשות נמרצות של הסנדיניסטים, שהאשימו את רייגן בנסיון להפיל את השלטון במדינה. בנובמבר 1981 חתם רייגן על החלטת "ביטחון לאומי" שסיווגה "סודי ביותר" ואשר אישרה הקצאת 19 מיליון דולר להקמת בסיסים, ולגיוס פעילים אנטי סנדיניסטיים (לימים נודעו בשם "קונטרס") בשטחה של הונדורס, שכנתה של ניקרגואה מצפון.

קצין המשמר הלאומי בניקרגואה לשעבר, הקולונל אנריקה ברמודז, ששירת תחת ממשל הדיקטטור סומוזה כנספח הצבאי של ניקרגואה בארה"ב, נבחר על ידי האמריקנים לייסד את "הכוחות הדמוקרטיים של ניקרגואה", על אדמת הונדורס. תנועת התנגדות נוספת לסנדיניסטים קמה באפריל 1982 בקוסטה ריקה - "הברית הדמוקרטית המהפכנית", בראשה עמד פסטורה (המכונה "קומנדנט סירו") שפרש מההנהגה הסנדיניסטית במחאה על התערבות קובנית גוברת והולכת בניקרגואה. לקבוצה זו הצטרפו גם אחייניה של ויולטה צ'מורו, שפרשה מהממשלה ובתקופה מאוחרת יותר התמנתה לנשיאת המדינה.

תנועת גרילה נוספת הקרוייה "מיסוראטה" נוסדה בחוף הקריבי של ניקרגואה ע"י התושבים הילידים בני המיסקיטו, הסומו והראמה במחאה על התעלמות הממשל בניקרגואה לדורותיו ממצבם. בהמשך התפצלה תנועה זו. כן נוסדו תנועות גרילה קטנות נוספות.

כוחות הקונטרס שבראשות ברמודז, פעלו בצפון ניקרגואה ובמהרה הצטרפו לשורותיהם כפריים רבים. פסטורה וכוחותיו פעלו בדרום המדינה ותנועות אחרות פעלו בחוף הקריבי, דרום-מזרח וצפון-מערב המדינה.

הממשל האמריקני גם עודד הכשרת אנשי קונטרס בידי קצינים ארגנטינאים, חברי הכת הצבאית השלטת האחראים ל"מלחמה המלוכלכת" בארגנטינה. הכשרה זו נקטעה כשהיחסים בין ארה"ב לארגנטינה התקררו, עקב התייצבותו של ממשל רייגן לימין בריטניה במלחמת פוקלנד. חלק מהכשרתם של הקונטרס בוצע בהמשך ע"י יועצים מישראל.

בדצמבר 1982 אסר הקונגרס האמריקני על המשך הסיוע לקונטרס ממשרד ההגנה וה-CIA. באוקטובר 1984 הרחיב הקונגרס את האיסור לכל סוכנויות הממשל השונות. את המימון להמשך פעילות הקונטרס השיגה ארה"ב באמצעות מדינות אחרות, בהן: מצרים, ערב הסעודית, אירן וישראל. לבקשת ממשלו של רייגן, "תרמו" מדינות אלה מסיוע החוץ שלהן כספים למימון רכישות נשק של הקונטרס. לטענתו של אדגר צ'מורו, מראשי הקונטרס, אף סוכמו פרטי העברת נשק מישראל לקונטרס בביקורו של אריאל שרון, שר הביטחון של ישראל באותה עת, בהונדורס. במקביל, אפשרו סוכנויות הממשל השונות לברוני סמים ממרכז אמריקה להשתמש ברשת אספקת הנשק שנטוותה על ידם לטובת הקונטרס, כדי לסייע במימון פעילותן של תנועות הגרילה. כתוצאה מכך הוצפה קליפורניה בקוקאין וקראק מיובאים.

עיקר פעילות הקונטרס היו פעולות "פגע וברח", בהן נהגו לבצע התנקשויות ומעשי זוועה באוכלוסייה, לרבות הטלת מומים גופניים, אונס, חיסול עוברים בבטן אימם ועוד. הצבא הסנדיניסטי התמודד בהצלחה עם פעולות אלו כשהצליח למנוע רבות מהן, אך כלכלתה של ניקרגואה נפגעה קשות. החונטה והסנדיניסטים החלו לגלות חוסר סובלנות לפעילות פוליטית ואסרו כל פעילות אופוזיציונית. הוצאות ההגנה תפחו למחצית התקציב, חקלאים מאזורי עימות נטשו את שדותיהם והייצור החקלאי הצטמק, רפורמות סוציאליות שניסה המשטר להנהיג סבלו ממחסור תקציבי ולא יצאו אל הפועל.

עם גבור הלחץ הבינלאומי והפנימי על החונטה הוחלט לקיים בחירות לנשיאות ולכונן חוקה וקונגרס. בבחירות למוסדות המדינה ב-1984, זכו חברי המפלגה הסנדיניסטית ברוב משמעותי ונציגם לנשיאות, דניאל אורטגה, הושבע לנשיא לתקופה בת 6 שנים.

עם כניסתו של אורטגה לתפקיד, הטיל ממשלו של רייגן אמברגו כולל על הסחר עם ניקרגואה, בטענה כי זו מסכנת את בטחונה של ארה"ב. פקידים אמריקנים בכירים ניסו לאחד את כוחות הקונטרס ב-1985, אך השיגו הצלחה חלקית בלבד. ממשלתו של אורטגה הגיבה בביטול זכויות אזרח, הטלת צנזורה וסגירת עיתונים, לרבות עיתוני הכנסייה. במקביל, הגישה תביעה נגד ארה"ב בבית הדין הבינלאומי לצדק, שפסק נגד ארה"ב ב-1986 והאשים את הממשל האמריקני בהפרת המשפט הבינלאומי: הנחת מוקשים בנמלי ניקרגואה, תקיפת ספינות משמר ובסיסים ימיים וכן מימון, אימון וחימוש כוחות צבא (קונטרס) כנגד הממשלה הנבחרת בניקרגואה. בית הדין פסק גם שעל ארה"ב לפצות את ניקרגואה.

רייגן וממשלו דחו האשמות אלו, התעלמו מפסיקת בית הדין והסלימו את מעורבות ארה"ב בניקרגואה. באמצע 1986 אישר הקונגרס האמריקני מימון בסך 100 מיליון דולר לפעולות ה"קונטרס" ואורטגה נאלץ להטות את כלכלת המדינה לכלכלת מלחמה.

החל מאוקטובר 1983, מועד בו התפוצצה מכונית תופת המכילה 2.5 טון חומר נפץ במגורי חיילי המרינס בביירות (שגרמה למותם של 241 חיילים), פעלו כוחות שיעים, בתיאום והכוונה אירניים לפגיעה במטרות אמריקניות בלבנון. עד 1985 הצליחו השיעים לשבות אזרחים אמריקנים בלבנון. אירן, שהיתה שקועה באותה עת במלחמה עם שכנתה ממערב, עירק, פנתה לארה"ב בהצעה להשתמש בהשפעתה על השיעים בלבנון לשחרור השבויים האמריקניים, תמורת קבלת נשק ותחמושת לצבאה. היועץ האמריקאי לביטחון לאומי, רוברט מקפרליין, גיבש תוכנית למכירת טילים נגד טנקים מסוג טאו וטילי קרקע אוויר מסוג הוק לאירן, כתמיכה במתוני המשטר שם, ובאמצעות סוחר הנשק האירני מנושר גורבניפר, למטרת שחרור בני הערובה האמריקנים בלבנון.

כדי לעקוף את האיסור האמריקני עליו חתם הנשיא רייגן עצמו, למכירת נשק למדינות טרור, בוצעו חלק ממכירות הנשק לאירן באמצעות ישראל, שמכרה ציוד מתחמושתה כנגד הצטיידות בנשק חדיש יותר. ביצוע המטלה הועבר לסא"ל המרינס אוליבר נורת' מהסוכנות לביטחון לאומי.

ב-1 בדצמבר מינה הנשיא רייגן את הסנטור לשעבר ג'והן טאואר לעמוד בראש "ועדת טאואר" לחקור את הפרשה. יום לאחר תחילת דיוני הוועדה מת ראש הסי.אי.איי ויליאם קייסי במהלך ניתוח להוצאת גידול מראשו. עדויותיהם של נורת' ומזכירתו נודעו כעדויות הצבעוניות ביותר בדיוני הוועדה. נורת' עצמו עטה את מדיו, התחמק משאלות רבות, הדגיש את מסירותו לאומה האמריקנית וטען כי לדעתו כל מעשיו אושרו בדרגים הבכירים ביותר. כן טען כי רבים בממשלו של רייגן ידעו על הנעשה. מרבית הצופים וחברי הוועדה עצמם התקשו לעקוב אחר מבנה הרשת הנפתלת שנטוותה כדי לגרום לאירן לממן את פעילות הקונטרס. הנשיא רייגן וסגנו, ג'ורג' בוש האב, טענו כי לא "יודעו" על הנעשה. רייגן עצמו טען כי מדיניותו כוללת אי התערבות בפרטי המדיניות שגיבש.

דו"ח הוועדה, שפורסם בפברואר 1987, ציין כי בשל היעדר מסמכים ועדויות חיוניות לא ברורה מעורבותם של הנשיא וסגנו, אך גינה את אי שליטתו של הנשיא בפקידי ממשלו. בנובמבר 1987 פרסם הקונגרס דו"ח מסכם לפיו נושא הנשיא רייגן ב"אחריות כוללת" למעשיהם של יועציו ועוזריו וכי ממשלו הפגין "חשאיות, הטעייה והתחמקות מהחוק". מרבית המעורבים בפרשה יצאו מהפרשה בעונש קל.

במהלך עדותו מול ועדת קונגרס לחקר פרשת אירן-קונטרס. נורת' סירב לשתף פעולה עם הוועדה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

אוליבר נורת' וג'ון פוינדקסטר הואשמו והורשעו בקשירת קשר, מירמה, עדות שקר בקונגרס, שיבוש הליכי משפט והשמדת ראיות. השניים ערערו וזוכו בטיעונים טכניים ממרבית ההאשמות . מרבית הנאשמים האחרים, בהם שר ההגנה קספר ויינברגר, רוברט מקפרליין, אליוט אברמס, אוטו רייך ואחרים קיבלו עונשים מינימליים וסימליים בעסקאות טיעון. מעורבים אחרים, כקולין פאוול וריצ'רד ארמיטג' לא הועמדו כלל לדין.

ערב פרישתו מהבית הלבן ב- 24 בדצמבר 1992 חנן הנשיא ג'ורג' בוש האב את מורשעי הפרשה בטענה כי על ארה"ב להניח לעניין זה. בינואר 1994 פרסם התובע המיוחד שמונה בדצמבר 1986 לחקור את הפרשה, דו"ח מסכם לפיו הן רייגן והן בוש ידעו היטב על הנעשה ועל הטיוח, אך לא נמצאו עדויות כי עברו על החוק.

פרשת אירן-קונטרס עוררה שאלות קשות, הן בדבר מעורבותם של הנשיא, סגנו ובכירים אחרים בממשל האמריקני בפעולות המנוגדות להחלטות הקונגרס, פעולות טיוח ושיבוש חקירה, והן שאלות מהותיות הנוגעות ללב ליבה של שיטת המשטר בארה"ב, כגון הגדרת גבולות סמכויותיו של הנשיא, אופן הפיקוח של הקונגרס, מידת המעורבות האמריקנית בשינוי משטרים וממשלות שאינן פועלות בקנה אחד עם האינטרסים של ארה"ב וכישלון הדמוקרטיה האמריקנית במקרים בהם הרשות השופטת והרשות המחוקקת חלוקות בדעותיהן, גישתן ופעולתן.