אשת פוטיפר

הדיון בתלמוד ובספרות המדרש התייחס גם לאישה המפתה בסלחנות יחסית. זאת באמצעות פרשנות שהמעיטה בערך ההיבט המיני הבלתי מוסרי של מעשיה. בניגוד לפשוטו של הסיפור, המעצים את "פריצותה" של אשת פוטיפר, תיארו חכמים את עיקר חטאה כהלבנת פניו של יוסף. הרקע להסבר זה היה ההשוואה בין אשת פוטיפר לתמר כלת יהודה, שפרשיותיהן נסמכו במקרא (תמר קיימה יחסי אישות עם יהודה ברמייה, מחופשת לזונה, על מנת להתעבר ממנו. בכך הצליחה לחייבו לשאתה ולממש את חובת הייבום המוטלת עליו לנוכח מות בעלה, בן יהודה). חכמים קבעו שהן תמר פעלה לשם שמיים, בידעה שהחיבור המשפחתי בינה לבין בית יעקב הוא מחויב, והן אשת פוטיפר פעלה לשם שמיים, שכן גם היא רצתה לחבור לבית יעקב. טעותה היתה באי הבנת תוכניתו של האל, אשר עתיד היה לממש את הקשר באמצעות נשואי ביתה אסנת ליוסף, ולא באמצעותה. בהתאם, חטאה לא בא לידי ביטוי בנסיונות הפיתוי של יוסף, אלא בתגובתה לכישלונם – הלבנת פניו של יוסף והאשמתו בניסיון לאונס. בכך, קבעו חכמים, סטתה מדרכה של תמר, שבחרה ליידע את יהודה בצנעה על חלקו בהריונה, מבלי להלבין פניו ברבים: בעוד שתמר הסתכנה בהוצאה להורג בכך שלא נתנה פומבי למעשה יהודה, על מנת שלא להלבין פניו, אשת פוטיפר העדיפה לסכן את חייו של יוסף על מנת למנוע סיכון לפגיעה במעמדה. החטא הוא חמור, אך בה בעת, מדבר בחטא שהולדתו אינה בכוונה רעה. ודאי שלא בפריצות מגונה. כך מציג את הדברים רש"י, בהסברו לסמיכות פרשיות תמר ואשת פוטיפר: "לומר לך: מה זו (תמר) לשם שמים, אף זו (אשת פוטיפר) לשם שמים; שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אִם ממנה אִם מבתה" (רש"י בפירושו לבראשית, ל"ט, א').

כאמור לעיל, יחס חכמים הוא סלחני במידה, ולא באופן מוחלט. לדברי חז"ל והפרשנים השונים לאורך הדורות, חטאה של אשת פוטיפר כלפי יוסף מלמד כי אף שעשתה לשם שמיים, בפועל כוונותיה לא היו לגמרי טהורות. זוהי אחת הסיבות לתפיסתה כ"ארורה" בעיני רש"י (בראשית, מ', א').

גם במקרה הנדיר של התמקדות בהתנהגות המינית של אשת פוטיפר, בוחר המדרש לספק לה הגנה מסוימת. כך במדרש תנחומא (פרשת וישב, סימן ה') מובא סיפור המלמד כי עמידה בפני יופיו של יוסף היתה בלתי אפשרית: "פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף, והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף - היו חותכות את ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה רואה אותו - על אחת כמה וכמה!". מסיפור זה משתמע כי אין לבקר את אשת פוטיפר על תשוקתה ליוסף ועל נסיונה לפתותו.

הדיון לעיל מלמד על העיבוד שהוצע בספרות חז"ל לסיפור המקראי אודות יוסף ואשת פוטיפר. לצד מהלך זה, חז"ל לא חרגו מן הבחירה המקראית שלא לציין את שמה של אשת פוטיפר (בכך יש חריגה מן הנוהג המקובל במקרא, אשר מעניק לרוב גיבוריו, גברים ונשים, שם ספציפי). רק בשלב מאוחר יותר של הספרות היהודית הוענק לאשת פוטיפר השם זליקה (או סליקה), שמקורו אינו ברור. זהו גם השם בו נעשה שימוש בדיון המוסלמי בסיפור יוסף ואשת פוטיפר (אשר עוצב מחדש כסיפור אהבה, שבסופו חוזרת אשת פוטיפר ל"תפקידה" כרעיה הגונה). שם זה שימש במקביל באגדות בינמיות על גיבורות יהודיות (המפורסמת שבהן היא על הנערה היהודיה סוליקה שהוצאה להורג בשל סירובה להתאסלם ולהינשא לאציל מוסלמי).

בהקשר הספרותי הוקדשה תשומת לב לאופן שבו מעצבת אשת פוטיפר את סיפור האונס באופן שישרת את צרכיה. אל מול גרסת המספר שתוארה לעיל, מציעה אשת פוטיפר שתי גרסאות שונות של האירועים. מייד לאחר האירוע היא קוראת לבני הבית, ומכנה את יוסף "איש עברי". כך היא מדגישה את זרותו אל מול שאר בני הבית, עובדה שתורמת להזדהותם עם בת עמם הנפגעת. במקביל, היא אינה מתייחסת אליו כעבד, על מנת לעקר כל אפשרות להזדהות של עבדיה עם העבריין: "ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה" (ל"ט, י"ד-ט"ו). לעומת גרסה זו, כאשר מתארת האישה את השתלשלות האירועים בפני בעלה, הדגש הוא על המעמד הנחות של האנס, על היותו עבד, וזאת על מנת להדגיש את הפגיעה בכבודו של הבעל – מהלך שיביא מן הסתם להחמרת עונשו של יוסף: "ותדבר אליו כדברים האלה לאמר בא אלי העבד העברי אשת הבאת לנו לצחק בי...." (ל"ט, י"ז).