הטבח בסברה ושתילה

סברה ושתילה הינם שני מחנות פליטים פלסטיניים הממוקמים בעיר ביירות. ב-14 בספטמבר 1982 (כשלושה חודשים לאחר תחילת מלחמת לבנון) בוצעה התנקשות בחייו של נשיא לבנון ומנהיג כוחות הלוחמים הנוצריים, בשיר ג'ומייל, באמצעות פיצוץ מטען ענק על גג בניין מטה הפלנגות בביירות. בעקבות הרצח נכנסו כוחות צה"ל למערב ביירות. בהמשך סוכם בין צה"ל לכוחות הפלנגות כי סריקתם וטיהורם של מחנות הפליטים באיזור ממחבלים פלסטיניים ייעשו בידי כוחות הפלנגות וצבא דרום לבנון.

בבוקר ה-16 בספטמבר, סוכם בין אלוף פיקוד צפון למפקדי הפלנגות על אופן פעולתם של הכוחות הנוצריים במחנות הפליטים ושיתוף הפעולה עם צה"ל (בתיאום עם מפקד כוחות צה"ל בביירות תא"ל עמוס ירון). במהלך הפגישה התריע אלוף הפיקוד בפני אנשי הפלנגות כי אין לפגוע באוכלוסייה אזרחית.

בשעות אחר הצהריים של ה-16 בספטמבר עברו הכוחות הנוצריים (כ-150 לוחמים) את קווי צה"ל שהקיפו את מחנות הפליטים על מנת להתעמת עם מספר לא ידוע של מחבלים פלסטיניים שככל הנראה שהו במקום. זמן קצר לאחר מכן החלו הפלנגות בהרג חסר אבחנה של תושבי המחנות, כפעולת נקם על רצח ג'ומייל. עם הקורבנות נמנו גם נשים, ילדים ותינוקות. ההרג הסתיים, על פי הערכה, במותם של כ- 700 - 800 פליטים פלסטיניים. 

יש לציין כי עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976 בוצעו מספר מעשי טבח הדדיים בין הפלסטינים לנוצרים שגרמו למתח רב במדינה השסועה. הגדולים בהם התרחשו בקרנטינה (Karantina; ינואר 1976), בדמור (Damour; ינואר 1976) ובתל אז-זעתר (Tel al-Zaatar; אוגוסט 1976).

בבוקר ה-18 בספטמבר יצאו הפלנגות מן המחנות וכוחות צה"ל נטלו את השליטה באזור. עוד באותו יום החלו אנשי משרד הבריאות של לבנון וחיילי צבא לבנון בפינוי מאות הגופות וקבורתן. מעדויות שהועלו לאחר האירוע, התגלו גם גילויי אכזריות רבים, מעשי אונס, התעללות בגופות ופיצוץ בתים על יושביהם.

פינוי הגופות לאחר הטבח (צילום: יוסי רוט)

למרות הערכות ותרחישים אפשריים של צה"ל בדבר האפשרות שיתרחש טבח במחנות הפליטים, וחרף ידיעות ברורות שהגיעו אל שר הביטחון אריאל שרון ואל הרמטכ"ל רפאל איתן, לא מנע צה"ל את הטבח. ידיעות בדבר מעשי ההרג הגיעו לכוחות צה"ל כבר בליל ה-16 בספטמבר, ובשעות לאחר מכן הגיע המידע גם לכמה מחברי הדרג המדיני, אך דבר לא נעשה לעצירת האירוע. 

הדי הטבח עוררו סערה מקומית ובינלאומית. בישראל ארגנה תנועת שלום עכשיו הפגנה המונית בתל אביב, ועל ראש הממשלה דאז מנחם בגין הופעל לחץ כבד להקים ועדת חקירה. בגין, שביקש להסתפק בבדיקה פחות מחייבת של האירועים, נכנע בסופו של דבר ללחצים, וב-28 בספטמבר 1982 הורה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית -  ועדת כָּהָן, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק כָּהָן. כן היו חברים בה: שופט בית-המשפט העליון אהרון ברק והאלוף במיל. יונה אפרת.

הפגנת המחאה של תנועת שלום עכשיו בעקבות הטבח (מתוך עיתון ידיעות אחרונות,  26.9.1982)

ב. לגבי שר הביטחון, אריאל שרון, קבעה הוועדה כי היה אחראי להתעלמות מפני האפשרות של הטבח הן בקבלת ההחלטה להכנסת הפלנגות למחנות והן באי נקיטת אמצעים למניעת אפשרות לטבח. במחדלים אלו על פי הוועדה יש משום אי מילוי חובה  שהיתה מוטלת על שר הביטחון. בהתאם לכך המליצה הוועדה להעבירו מתפקידו: "לאור הדברים שנקבעו לגבי אחריותו האישית של שר הביטחון, לדעתנו מן הראוי ששר הביטחון יוציא מסקנות אישיות נאותות, העולות מן הפגמים שנתגלו במילוי תפקידו..., ואם יהיה צורך בכך שראש הממשלה ישקול האם עליו להשתמש בסמכותו להעבירו מכהונתו". בעקבות ההמלצה העביר ראש הממשלה דאז מנחם בגין את שרון מכהונתו כשר הביטחון.

ג. לגבי הרמטכ"ל, רפאל איתן קבעה הוועדה כי אי נקיטת צעדים מתאימים למניעת סכנת הטבח ולאחר מכן אי נקיטת צעדים לעצירת הטבח מהווה הפרת חובה ואי מילוי חובה שהיו מוטלות על הרמטכ"ל.  מאחר שעמד לפני סיום כהונתו כרמטכ"ל, לא המליצה הוועדה על פיטוריו של איתן.

ד. ראש אמ"ן, יהושע שגיא, נמצא אשם באדישות, והתעלמות מסכנת פעולות הפלנגות. הוועדה מצאה שהימנעותו מהעברת אזהרה בעניין למקבלי ההחלטות מהווה: "הפרת חובה שהוטלה על ראש אמ"ן מתוקף תפקידו" בהתאם לכך המליצה הוועדה כי "האלוף יהושע שגיא לא ימשיך בתפקידו כראש אמ"ן". ההמלצה התקבלה ושגיא הועבר מתפקידו.

ה. שר החוץ, יצחק שמיר, זכה להערה מכיוון שלא פעל על בסיס המידע שמסר לו השר מרדכי ציפורי, מיד לאחר תחילת הטבח. כמו כן קבעה הוועדה כי: "התופעה שנתגלתה במקרה זה שדברי שר אחד לחברו אינם זוכים לתשומת לב ראויה, בשל יחסים משובשים בין חברי הממשלה, היא מצערת ומדאיגה".

ו. לגבי תפקודו של ראש המוסד, נמצא שהיה עליו להביא בחשבון את האפשרות שיבוצעו מעשי נקמה לאחר רצח ג'ומייל, אך עם זאת, אחריותו הישירה קטנה.

ז. כמו כן המליצה הוועדה על העברת מפקד כוחות צה"ל בביירות, עמוס ירון, לתפקיד לא פיקודי למשך שלוש שנים. לגבי אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי, קבעה הוועדה כי התקיימה "הפרת חובה של האלוף דרורי לנקוט פעולה בקשר עם הסכנה הצפויה מפעולות הפלנגות". דרורי המשיך לכהן בתפקידו כאלוף הפיקוד עד דצמבר 1983, ולאחר מכן יצא לתקופת לימודים בארה"ב. בפברואר 1985 התמנה לראש מפקדת חילות השדה (מפח"ש, לימים מז"י - מפקדת זרוע היבשה), ובספטמבר 1986 התמנה לסגן הרמטכ"ל.