בחירות בישראל

העקרונות הכלליים של שיטת הבחירות קבועים בחוק-יסוד הכנסת - בחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות.

עקרון הכלליות עוסק בזכות לבחור ולהיבחר: כל אזרח ישראלי שהינו לפחות בן 18 זכאי להצביע (גיל הבוחר בבחירות לרשויות המקומיות נקבע ל-17), וכל אזרח ישראלי שהינו לפחות בן 21 זכאי להיבחר. בעלי תפקידים מסוימים, דוגמת עובדי מדינה בכירים, שופטים, ואנשי צבא קבע, אינם זכאים להיות מועמדים לבחירה, אלא אם עזבו את תפקידם זמן מספיק (תקופת צינון) טרם הבחירות.

עקרון הארציות קובע כי מדינת ישראל כולה הינה אזור בחירה יחיד.

בחירות שוות כוונתן שוויון בין קולות המצביעים.

בחירות ישירות משמעותן כי הציבור בוחר באופן ישיר את נציגיו בכנסת, להבדיל מבחירת נציגים בוחרים, כמקובל בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יסוד החשאיות מתייחס לאופן ההצבעה, ולפיו האזרח יצביע באופן אישי, נסתר וללא פיקוח על בחירתו.

יחסיות הבחירות מתבטאת בעקרון לפיו אחוז המצביעים עבור רשימה המועמדת לבחירה מבין כלל המצביעים, יקבע את משקלה בכנסת. כניסת רשימה לכנסת מותנית בדרישה כי אחוז המצביעים עבורה עבר את אחוז החסימה – אחוז מינימום (2%, נכון ל-2006) מכלל הקולות הכשרים. מספר המושבים בכנסת שמוענק לרשימה שעברה את אחוז החסימה הוא ביחס ישר לכוחה בקרב המצביעים.

כמות הקולות הדרושה עבור קבלת מושב ("מנדט") אחד, מחושבת על ידי חלוקת סך הקולות הכשרים שניתנו לכלל הרשימות שעברו את אחוז החסימה, ב-120 (מספר המושבים בכנסת). הקולות העודפים שהוענקו לרשימה, אך אינם מגיעים לכמות הדרושה לקבלת מושב אחד - יועברו בין רשימות אשר הגיעו להסכמי עודפים טרם הבחירות, או יחולקו לרשימות עם מספר הקולות הגבוה ביותר למושב (על פי שיטת בדר-עופר).

בשנת 1992 הוחלט על תיקון חוק יסוד: הממשלה. החוק המתוקן קבע כי בישראל תיערכנה בחירות במתכונת כפולה: בחירות ישירות לראשות הממשלה ובחירות יחסיות לכנסת. ההצבעה עבור המועמד לראשות הממשלה ועבור הרשימה לכנסת תיעשה בשני פתקים נפרדים. התיקון לחוק ביקש לחזק את מעמדו של ראש הממשלה, להקטין את מידת תלותו בכנסת ולהפחית מכוחן של מפלגות קטנות. בחירות במתכונת זו נערכו בשנים 1996 (נבחר בנימין נתניהו) ובשנת 1999 (נבחר אהוד ברק). בשנת 2001 התקיימו בחירות לראשות הממשלה בלבד, לאחר התפטרותו של אהוד ברק.

חילופי הממשלות התכופים והתחזקותן, כנגד הציפיות, של המפלגות הקטנות, הביא בשנת 2001 לשינוי חוקי נוסף, אשר ביטל את שיטת ההצבעה הכפולה (ואת בחירתו הישירה של ראש הממשלה) ובמקביל דאג לביצור מעמדם של הממשלה ושל העומד בראשה, באמצעות הגדלת הרוב הנדרש לקבלת הצעת אי אמון בממשלה. הבחירות בישראל בשנת 2003 נעשו באמצעות פתק אחד, בו נבחרה מפלגה.

בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות לכנסת, על נשיא המדינה להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך, ולאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת. לרוב מוטל התפקיד על ראש הרשימה בעלת מספר המושבים הרב ביותר או על ראש הרשימה השייכת לגוש הפוליטי בעל מספר המושבים הגדול ביותר.

לחבר הכנסת שנשיא המדינה הטיל עליו את המשימה להרכיב ממשלה, נתונה תקופה של 28 ימים לצורך מילוי משימתו. הנשיא רשאי להאריך תקופה זו בתקופות נוספות, ובלבד שלא יעלו יחד על 14 ימים. משהורכבה הממשלה, היא תתייצב לפני הכנסת, תודיע על עקרונות היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים, ותבקש הבעת אמון. הממשלה תחל בכהונתה משהביעה בה הכנסת אמון.

לפרויקט - לחצו כאן

בחירות - תארו לעצמכם שהכיתה שלכם רוצה לקנות מתנה לתלמיד שעובר לבית ספר אחר. חלק מהתלמידים רוצים לקנות לו ספר, ואחרים רוצים לקנות דיסק. איך מחליטים מה לקנות? עושים הצבעה והרוב קובע. פשוט מאוד. זו היא דמוקרטיה. כתבה לילדים מתוך "מזה?".

לכתבה המלאה - לחצו כאן