 | | לודוויג ון בטהובן | | |
| אתרים נוספים |  | |
| ערכים קשורים | | |
| תחומים קשורים | | |
| | לודוויג ון בטהובן
Ludwig van Beethoven
לודוויג ון בטהובן (1770 - 1827) מלחין גרמני. סבו ואביו היו אף הם מוסיקאים; אביו היה מורהו הראשון ונאמר כי הכריחו לנגן. כשרונו המוסיקלי התגלה עוד בהיותו ילד - בהיותו בן 12 היה לנגן עוגב בחצרו של נסיך בון, שם חיבר את יצירותיו המוקדמות. ב-1792 שלחו מעבידו לוינה, שהייתה מרכז חשוב של מוסיקה, והוא בחר להשתקע בה. עד מהרה קשר קשרים עם משפחות אצולה רבות השפעה, שהעריכו מאוד את כשרונו בנגינה בפסנתר, בניצוח ובהלחנה.
בשנתו ה-30 חלה בטהובן במחלה קשה ובעטייה איבד בהדרגה את שמיעתו. ב-10 שנותיו האחרונות היה חירש לחלוטין. לאחר מאבק נפשי קשה התגבר על המהלומה, ואת החלטתו הנחושה להמשיך ליצור ביטא במסמך המזעזע "צוואת הייליגנשטט". בשל מחלתו חדל להופיע בתור פסנתרן והתרכז בהלחנה.
יצירותיו זכו להצלחה רבה, ורובן נדפסו מיד לאחר חיבורן. מלבד הכנסתו מיצירותיו זכה גם במענק קבוע מידי שלושה מאצילי וינה, שביקשו לשחררו מעול הפרנסה; לימים שקעו שניים מהם בחובות כבדים, ומאז היה מצבו הכלכלי קשה למדי. עם זאת, החלטת ידידיו שימשה דוגמה להכרת החברה בחובתה לתמוך באמן דגול ולשחררו מן הצורך להיות שכיר (כפי שהיה פ' י' היידן,
למשל).
בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית
ושלטון נפוליאון,
הבאים לידי ביטוי ברבות מיצירותיו. הוא העריץ את רעיונות המהפכה והכיר את יצירות המלחינים הצרפתים בני התקופה. נושאי גבורה ומאבק באים לידי ביטוי בסימפוניה ה-3 שלו, "ארואיקה", בבלט "יצירי פרומתיאוס", במוסיקה למחזהו של גתה "אגמונט" ובאופרה היחידה שהלחין, "פידליו".
מבחינת הסגנון החוקרים נוהגים לחלק את יצירותיו ל-3 תקופות: עד 1802, מ-1804 (הסימפוניה ה-3) עד 1817 לערך ו-10 שנותיו האחרונות. בטהובן הרחיב את הצורות הקלסיות של טכניקת ההלחנה שפיתחו בוינה היידן ומוצרט.
מורכבות יצירותיו ועושרן ההרמוני הנועז ושליטתו בארגון צורות גדולות הביאו לידי יצירת מסגרות רחבות היקף מבחינת זמן השמעתן, עשירות בתוכן דרמטי והבעתי.
כל אחת מ-9 הסימפוניות
שחיבר היא עולם רוחני לעצמה. בסימפוניה ה-5 יש ביטוי עז למאבקו של האדם בגורל; בסימפוניה ה-6 ביטא את אחדות האדם והטבע; בסימפוניה ה-9 פתח פתח לכתיבה סימפונית חדשה. היא מסתיימת בפרק מקהלה לפואמה של פ' שילר
על אחדות האנושות מתוך שמחה ואהבה.
הסימפוניה החמישית של בטהובן (לצפיה בסרטון המלא באתר הערוץ האקדמי - לחצו כאן
)
| | יוני פרחי והתזמורת הסימפונית החדשה, חיפה (צילום: הערוץ האקדמי) |
בהיותו פסנתרן מעולה הירבה לחבר יצירות לפסנתר, גם לאחר שחדל להופיע. הסונטות והווריאציות שלו לפסנתר מעידות על ההתפתחות הרבה שחלה בימיו בבניית הפסנתר ובהעשרת צלילו. בתחום המוסיקה הקאמרית הביא בטהובן את רביעיית כלי הקשת לשיא שכלולה ומורכבותה.
אמנם עוצמת ההבעה של יצירותיו, סגנונן ההרמוני הנועז, ההפתעות האירוניות המופיעות בהן לעתים קרובות ומורכבותן נתקבלו בימיו בביקורות קשות, אך עם זאת זכה בטהובן להערצתם הרבה של בני זמנו. הוא שימש מופת למלחינים הרומנטים, ואסכולת האסתטיקה הרומנטית,
שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכתבי א' ת' א' הופמן,
ראתה בו סמל לעליונות המוסיקה הכלית על המוסיקה הקולית בהבעת רגשות שאין לבטאם במלים. בטהובן נחשב אחד מגדולי המלחינים בכל הדורות ויצירותיו תופסות מקום חשוב בתוכניות קונצרטים בעולם כולו.
יש לכם הערה לערך ?
|
הדפס
