סביבה

בעולם הטבע, לא רבים הם הגורמים שיש להם השפעה מרחיקת-לכת על סביבתם. רוב ההשפעות הן מקומיות ומצומצמות, מלבד אי-אלה יוצאים מן הכלל. לדוגמה, האורגניזמים האנאירוביים החד-תאיים, שהיו לפי הסברה המקובלת ראשוני היצורים החיים, קלטו אור שמש לניצול בתהליך הפוטוסינתזה שלהם, ושחררו חמצן מולקולרי לאטמוספירה. ההעשרה ההדרגתית והאטית מאוד של האטמוספירה בחמצן (שכמעט לא נמצא בה לפני כן) הביאה להופעתם של היצורים האירוביים (נושמי החמצן) הראשונים. גם לתהליכי הגיאולוגיה יש השפעה מרחיקת-לכת (ולרוב, אך לא תמיד, אטית באותה המידה) על סביבת קיומם של היצורים החיים. והוא הדין באקלים; לדוגמה, מקובל לחשוב כיום כי תקופה ממושכת של יובש לפני כ-10 עד 8 מיליון שנה שינתה את פני אפריקה המזרחית והביאה להפיכת שטחי יער נרחבים לסוונה. קבוצה מסוימת של קופי-אדם הסתגלה בתהליך אבולוציוני הדרגתי לתנאי הקיום בסוונה, וכך הופיעו ראשוני משפחת האדם.

דוגמה זו מלמדת שהסביבה היא הגורם המרכזי בתהליכי האבולוציה. למעשה, הסיסמה המציגה את העיקרון האבולוציוני על רגל אחת (אם כי לא דרווין הוא שטבע אותה, אלא הרברט ספנסר) – "שרידת המתאימים ביותר" – מעוררת מיד את השאלה, מתאימים לְמה? תשובה: מתאימים לסביבה. ביתר פירוט: התיאוריה הניאו-דרווינית גורסת כי שינוי כלשהו בסביבה מחולל לחצי ברירה טבעית על האורגניזמים הקיימים באותה סביבה: אלה מהם שמסתגלים לשינוי בדרך זו או אחרת שורדים, ואלה שאינם מסתגלים – נכחדים. ההסתגלות עשויה להביא בהדרגה להופעת מינים חדשים.

סביבת הקיום של בעל חיים אוכל-עשב כוללת, בלא להיכנס לפירוט רב מדי, את הצמחייה שהוא אוכל, את הקרקע שבה גדלה הצמחייה ואת המים ואור השמש הדרושים לקיום הצמחייה (ולקיומו של היצור שבו מדובר). כן כוללת הסביבה את הטורפים הניזונים מבשרו, ואת מתחריו – אוכלי עשב בני מינו ואחרים. האבולוציה עד לנקודה שבה מתחיל דיוננו התאימה את היצור לגומחה אקולוגית (בית גידול), שבה הוא מתקיים בשיווי משקל כלשהו עם הסביבה. במצב זה, שינוי כלשהו בסביבה, למשל ירידה בכמות המשקעים, ישפיע לרעה על הצמחייה, ויפעיל לחץ ברירה כבד על בני מינו של היצור. מספריהם ירדו, משום שרבים ימותו מרעב; אך אלה מהם שיסתגלו בהדרגה לאכילת צמחייה שמצויה במקומות קשים לגישה, למשל בצמרות העצים הגבוהות, ישרדו. הסתגלות כזו כרוכה בראש ובראשונה בהתארכות הצוואר והרגליים, וכך מסבירים את האבולוציה של הג'ירף. כמובן, ייתכנו גם הסתגלויות אחרות, כגון לאכילת צמחים רעילים במקצת שהמתחרים נמנעים מלגעת בהם, ועוד.

תלותו של האדם בסביבת קיומו, והשפעותיו עליה, לא היו מובנות היטב ולא רבים נתנו עליהן את הדעת עד למחצית המאה ה-20 בערך. זאת למרות העובדה שהשפעת האדם על סביבתו היתה גדולה מאין כמוה כבר בתקופה הפרהיסטורית. לדוגמה, הסברה המקבלת בדבר היעלמות הממותות ושאר היונקים הענקיים שהתקיימו בחלקי עולם שונים עוד לפני 12,000 - 10,000 שנה, תולה את הקולר בציד בידי אדם.

המהפכה התעשייתית הציגה דוגמה קיצונית להשפעתו הסביבתית הגורפת של האדם, בדמות זיהום האוויר והמים, כרייה פתוחה, הצטברות פסולת רעילה ועוד ועוד. הזיהום, מצדו, השפיע על האדם, כגורם למחלות רבות. דוגמה נוספת מציגות "קדרות האבק" (dust bowls) של המישורים הגדולים במערב התיכון של ארה"ב. ראשוני המתיישבים שם, בתחילת המאה ה-19, מצאו סביבה טבעית מאוזנת ויציבה יחסית (פרריה), והחלו בעיבוד חקלאי אקסטנסיבי שלה בלא לשקול את השפעתה הסביבתית של פעילותם. היעלמות הצמחייה הטבעית האיצה את סחף הקרקע, והאדמה הפורייה הפכה בתוך שנים לא-רבות לאבק נישב ברוח. השדות נעשו בלתי-ראויים לעיבוד, והאיכרים איבדו את מטה לחמם (הדברים מתוארים באורח נוגע ללב בספרו של ג'ון סטיינבק, "ענבי זעם" [1939]).

ועוד דוגמה: מאז שנות ה-40 של המאה ה-20 נפוץ השימוש בגזים כלורו-פלואורו-פחמניים כחומרי דחף לאירוסולים וכגזי קירור במקררים ובמזגני אוויר. חומרים אלה נחשבו אידיאליים לתכלית זו, משום שהם אדישים לתגובות כימיות בתנאים רגילים. אולם בשנות ה-70 התגלה, למרבה ההפתעה, שגזים אלה גורמים נזק סביבתי חמור בהגיעם לשכבת האוזון במרומי האטמוספירה, שכן שם הם נעשים מעורבים בתגובה שגורמת לפירוק מולקולות האוזון לחמצן מולקולרי רגיל. הואיל ושכבת האוזון בולעת חלק גדול מהקרינה העל-סגולה המגיעה לעולמנו מהשמש, וקרינה זו מזיקה לאורגניזם שבו היא פוגעת (לרבות האדם), הנזק היה חמור.

אלא שבינתיים גברה המודעות ליחסי הגומלין בין האדם וסביבתו, והובן (לאט ובעמל רב) כי כל פגיעה בסביבה היא בסופו של חשבון פגיעה באדם עצמו. אולי אפשר לזקוף את ראשית ההבנה הזאת לזכותה של רייצ'ל קרסון, שספריה "הים הסובב אותנו" (1951), "שפת הים" (1955) ובייחוד "האביב הדומם" (1962), היו תמרורי דרך מרכזיים בהתפתחות התודעה הסביבתית. בתקופה זו החלו המחקרים הביולוגיים הראשונים שהתמקדו לא בקבוצות אלה ואחרות של אורגניזמים, אלא ביחסי הגומלין בין הקבוצות, ובהשפעת האדם על מערכות סביבתיות מורכבות. במלים אחרות, נולד מדע האקולוגיה .

במדינות רבות בעולם קמו ארגונים ששמו להם למטרה את ההגנה על הסביבה במקומותיהם, בארצותיהם ובעולם כולו. אלה ניהלו (ועודם מנהלים) מלחמה קשה באינטרסים מושקעים, ובעיקר בגורמים כלכליים שמתפרנסים – אם נשתמש במלים בוטות – מהשחתת הסביבה ומזיהומה. עד מהרה הובן כי תנאי מרכזי להצלחת המאבק למען הסביבה הוא חינוך הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות הפוליטיות, שכן המודעות הסביבתית לא היתה קיימת כלל עד לפני כמה עשרות שנים, והיא מתפשטת רק בעמל רב במקומות רבים. דרך אחרת היתה ניהול מאבק פוליטי ישיר, ובארצות מסוימות (תחילה בגרמניה) קמו מפלגות "ירוקות", שהציבו את ההגנה על הסביבה בראש מצעיהן.

ראוי להבדיל בין הגנה על הסביבה לבין הגנה על איכות הסביבה, משום שהמושג האחרון מתייחס ספציפית לסביבת קיומו של האדם עצמו (ומשום כך קל יותר "למכור" אותו). הכוונה היא למניעת מפגעים שיש בהם כדי להשפיע לרעה על איכות החיים של בני האדם הגרים והעובדים בסביבה נתונה - כמו זיהום האוויר, הקרקע והמים (על פני השטח ומי התהום), אי-טיפול בשפכים ובפסולת תעשייתית רעילה או מזיקה בדרכים אחרות, ואפילו "זיהום רעש". ההגנה על הסביבה, לעומת זאת, רואה כערך עליון את השמירה על הביוספירה בכללותה, ומצביעה על התועלת הנובעת מכך לאדם רק כאמצעי הסברה ושכנוע.

יצוין כי ישראל היתה אחת המדינות הראשונות בעולם שחוקקו חוק להגנה על איכות הסביבה – החוק למניעת מפגעים, התשכ"א (1961), הוא חוק כנוביץ'. בשעתו היה חוק זה למשל ולשנינה, משום שרק מעטים בציבור עמדו על חשיבותו. בינתיים השתנתה האווירה, ונחקקו חוקים נוספים. במדינות רבות בעולם החקיקה הסביבתית מתקדמת יותר, וגם אכיפתה יעילה יותר.

אף על פי כן שורר מתח מתמיד בין איכות הסביבה (עצם השימוש במונח זה מצער מאוד, משום ששורה עליו ריח של "מותרות", ממין הדברים שהאדם יכול להתפנות אליהם לאחר שפתר בעיות דוחקות יותר) לבין צרכים "קיומיים" – ביטחון, תעסוקה, פיתוח כלכלי, דיור ובינוי בכלל, אספקת חשמל וכיו"ב. כל עוד אין איכות הסביבה נתפסת כצורך קיומי, רבים הסיכויים שתינתן עדיפות לצרכים אחרים על חשבונה.

דוגמה לכך מציג המאבק על השימוש בדלק נטול-גופרית. הנפט הגולמי מכיל בדרך כלל כמות מסוימת של גופרית, ושריפתו במנוע גורמת לפליטת גופרית דו-חמצנית וחד-חמצנית לחלל האוויר. אין עוררין על כך שגזים אלה מסוכנים לבריאותם של הנושמים אותם, ואחראים למפגעים סביבתיים נוספים כמו גשם חומצי. אבל סילוק הגופרית מהנפט בתהליך זיקוק הדלקים, או מגזי המפלט של המנוע לפני צאתם מהמפלט, כרוך בעלויות גבוהות. הגדלת העלות של השימוש ברכב, של הפקת החשמל וכו', תשפיע לרעה על תעשיית הרכב ועל מחיר החשמל לצרכן, וזו הסיבה לכך שדלקים נטולי גופרית עדיין אינם היחידים המותרים בשימוש, בעולם ובישראל.

במקומות רבים בעולם, יש ששאלת איכות הסביבה אינה מתעוררת כלל, ושאלת ההגנה על הסביבה מתורגמת למונחים כלכליים ישירים. הארצות המתפתחות, שבתחומיהן נמצא למרבה האירוניה חלק הארי של הרבגוניות הביולוגית העולמית, סובלות מעוני קשה, רובן ככולן. במקום שבני אדם לא יוכלו לבשל ארוחה לעצמם אם לא יקוששו עצי בעירה ביער הסמוך, אין סיכוי רב לשכנעם כי עשן העץ מזיק לבריאותם, או שהאנושות חייבת להגן על עצי היער ועל היצורים החיים שתלויים בהם. מכאן שההגנה על הסביבה ועל איכותה היא גם הגנה על האדם כחלק מהסביבה, מלבד היותה ערך לעצמו בעיני רבים.

 לערוץ הירוק לחצו כאן.