אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


אנדי וורהול
אנדי וורהול צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
מרס קנינגהאם
מרס קנינגהאם צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
ז'וליה קריסטבה
ז'וליה קריסטבה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
מתוך סדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" של דיויד לינץ'
מתוך סדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" של דיויד לינץ' 
 
ז'ק דרידה
ז'ק דרידה צילום: איי אף פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 רשימת הוגים פוסטמודרניסטיים
 מבוא כללי לפוסטמודרניזם


ערכים קשורים
 טלוויזיה, תכנים
 אינטרנט
 פוסט-סטרוקטורליזם
 לקן, ז'ק מרי
 לוס איריגאריי
 רולאן בארת
 מישל פוקו
 ז'יל דלז
 ז'ק דרידה
 גלובליזציה
 רוזלין קראוס
 אסתטיקה
 אוונגרד
 דאדאיזם
 תרבות חזותית
 אנתרופולוגיה חברתית
 סמיוטיקה
 סוגה (ז'אנר)
 אנדי וורהול
 מדונה
 מרס קנינגהם
 פיטר גרינאוויי
 וירג'יניה וולף
 קוונטין טרנטינו
 דיויד לינץ'
 פוזיטיביזם
 פרדינן דה סוסיר
 סטרוקטורליזם
 קלוד לוי-סטרוס
 ולטר בנימין
 מגדר
 פרדיגמה
 תומס סמואל קון
 אדוארד סעיד
 פמיניזם
 סימון דה בובואר
 ז'וליה קריסטבה
 סוזן סונטג
 פרדריק ג'יימסון
 אנטוניו גרמשי
 גאורג לוקץ'
 אסכולת פרנקפורט
 מלחמת יום הכיפורים
 מלחמת לבנון (הראשונה)
 קפיטליזם
 דוד בן-גוריון
 פלורליזם
 אורלי קסטל-בלום
 יעקב שבתאי
 אתגר קרת
 רונית מטלון
 עמוס עוז
 רלטיביזם


תחומים קשורים
 המאה ה-20 ואילך
 פילוסופיה
 תרבות כללית


 
 
 

פוסטמודרניזם


Postmodernism

פוסטמודרניות: בין "איזם" לעכשוויות |  תרבות המונים פוסטמודרנית |  פוסטמודרניות כ"איזם": מושגי יסוד |  ידע, כוח ומגדר |  נרטיבים היסטוריים ומנגנוני ייצוג תרבותיים |  פוסטמודרניות בישראל - ההיבט הפוליטי |  פוסטמודרניזם בתרבות ובספרות הישראלית

פוסטמודרניזם, תפיסת עולם העומדת בבסיסן של מגמות תרבותיות אשר התפתחו בעולם המערבי מאז שנות ה-60 של המאה ה-20.

 

מאפייניו העיקריים של הפוסטמודרניזם: חשיפת אופיים הדכאני של מערכי הידע והכוח בחברה המודרנית, שלילת מעמדם של מדעי הטבע כמודל חיקוי עבור מדעי החברה ומדעי הרוח, ערעור על תקפותן של היררכיות קיימות והבחנות תרבותיות מודרניסטיות. במקומן של אלה מופיעים הרלטיביזם (תפיסה פילוסופית הגורסת ש"הכל יחסי"), הבינתחומיות והרב-תרבותיות כמאפייניו המובהקים של הפוסטמודרניזם.

 


פוסטמודרניות: בין "איזם" לעכשוויות
פוסטמודרניזם במובנו הרחב ביותר, מעבר להיותו "איזם", כלומר גוף ידע תיאורטי המאפיין תפיסת עולם, הינו בראש וראשונה רוח-הזמן ("צייטגייסט"; zeitgeist), או נכון יותר רוחות –הזמן; שהרי תיאוריות פוסטמודרניסטיות שוללות הכללה מהותנית כמו זאת המקופלת במושג "רוח-הזמן". על מנת להבחין בין המובן ההיסטורי לבין המובן הרעיוני של המושג הוצע להשתמש במונחים "פוסטמודרני" ו"פוסטמודרניות" כמאפייני התקופה, בעוד המונח "פוסטמודרניזם" נועד לציין את התפיסות והמגמות הרעיוניות הנקשרות בה; אולם הבחנה תיאורטית זו אינה נשמרת הלכה למעשה בשימוש היומיומי במונחים אלה.

 

העמדות אשר מקובל כיום לראות בהן "פוסטמודרניזם" התפתחו מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, בד בבד עם התרחשותם של שינויים מרחיקי לכת בטכנולוגיה, ברפואה, בפוליטיקה ובכלכלת העולם. עמדות אלו לא נוצרו במקורן כתפיסת עולם אורגנית, אלא היו חלק מן התהליכים והמשברים אשר התחוללו בתחומי עיסוק ודעת שונים זה מזה, כגון ארכיטקטורה, בלשנות, אמנות, סוציולוגיה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה ועוד. בשנות ה-80 וביתר שאת בעשור האחרון של המאה ה-20 חלחלו תפיסות ופרקטיקות אלה מתחום לתחום, אגב ערעור הגבולות ביניהם, וכבשו להן מאחזים במוסדות האקדמיה, האמנות והמדיה, ותרמו לארגון ולהגדרה מחדש של מגזרי תרבות קיימים ולהיווצרותם של תחומי דעת שלא היו קיימים קודם לכן.

 

רבות מן התופעות הנאגדות יחדיו באמצעות המונח פוסטמודרניזם התפתחו "מלמטה", והקיום שלהן בהוויה החברתית לא הותנה בקבלת הכשר מושגי "מבחוץ" או "מלמעלה". מוצרי תרבות ההמונים מעבירים את רוח-הזמן הפוסטמודרנית (postmodern zeitgeist) יותר מאשר מערך המושגים שטבעו "המייסדות והמייסדים" של ההגות הפוסטמודרנית. קולות-מושתקים של קבוצות ותרבויות-שוליים שלא זכו להישמע בשיח המודרניסטי, פילסו לעצמם דרך אל המרחב הציבורי כפועל יוצא של שינוי מקיף במערכי הכלכלה והטכנולוגיה ובתנאי הייצור וההפצה של מוצרי תרבות בחברה. לדוגמה, רשתות תקשורת כמו
הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט הינן סוכנויות רבות-עוצמה בתהליכי הפירוק והעיצוב-מחדש של תודעה וזיכרון קולקטיביים.

 

בין מבקרי הפוסטמודרניזם רווחת עדיין הנטייה לייחס לתיאורטיקנים פוסט-סטרוקטורליסטים: ז'ק לאקן, לוס איריגאריי, רולאן בארת, מישל פוקו, ז'יל דלז, פליקס גואטרי, ז'ק דרידה, היידן ווייט, ז'ן-פרנסואה ליוטאר ואחרים, את האחריות לשורה ארוכה של כשלים המעיבים על מציאות החיים בחברה בת-ימינו. מנגד, המצדדים בפוסטמודרניזם מעלים על נס את חשיבותם כמחדשים פורצי דרך. אולם אף אם יש ל"אמהות ולאבות" הפוסטמודרניזם תרומה (או אשמה) בהתוויית כיווני עשייה וחשיבה חדשים (מוצדקים או מוטעים), נראה כי שיפוטי ערך אלה לוקים במידה רבה של הפרזה בהערכת יכולתם של תיאורטיקנים לעצב לטוב או לרע את הדימוי העצמי התקופתי. תופעות ייחודיות לזמננו, כמו תרבות האינטרנט על ביטוייה השונים (הייפר-טקסט, האקרים, קוד פתוח, קהילות רשת), הגלובליזציה (ההתפשטות הכלכלית של חברות ותאגידים רב לאומיים), ואף "היבלעותן" של תרבויות אתניות בתעשיית התרבות והפיכתן למוצרים סימבוליים - לכל אלה יש השלכות מרחיקות לכת על התהוותה של תודעה תקופתית מסוימת, ובין אם נכנה אותה פוסט-תעשייתית, פוסטמודרנית, דיגיטלית או בכל שם אחר; היא אכן נבדלת מזאת המודרנית.

 


תרבות המונים פוסטמודרנית

חוקרת התרבות ומבקרת האמנות האמריקאית, רוזלין קראוס (Rosalind Krauss), מעורכות הרבעון "אוקטובר" (נוסד ב-1976), הכירה לציבור קוראי האנגלית בזמן אמת (כמעט) את גישות הפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי, והדגימה את כוחן בניתוח שדה האמנות. היא חלקה על מבקר האמנות המודרניסטי, קלמנט גרינברג (Clement Greenberg), והצביעה על טשטוש הגבולות בין מדיום למדיום באמנות, ובין "הגבוה" ו"הנמוך" בה, כמאפייניו של תהליך שינוי עמוק העובר על תרבות המערב בשליש האחרון של המאה ה-20. קראוס מסמנת את סוף שנות ה-60 כמועד בו התחולל השינוי באופן בו תופס היוצר את עצמו כסוכן תרבות במובן הרחב, ולא עוד כאמן הפועל ביחס למסורת חוקיו האסתטיים של מדיום ספציפי. אמנם, כבר בעשור השני של המאה ערערו תנועות האוונגרד, דאדא ואחריה פלוקסוס, על מעמד המוזיאון, ועל תהליך "ההתקדשות" המוסדי של יצירת האמנות, אולם בהתבססה על ניתוח עבודותיו של האמן הבלגי מרסל ברודהרס (Marcel Broodthaers) מבהירה קראוס את ההבדל בין אמנים המחזיקים בתפיסה על פיה האמנות היא פרויקט אוטונומי המתנהל בנפרד מן החברה, לבין אלה הממקמים את העשייה שלהם בקונטקסט פוליטי, כלכלי וממסדי. בעבודותיהם של האחרונים מצטמצם הפער בין יצירה וביקורת, ואת מקומן של מהפכנות וחדשנות תופסות רגישות ומודעות להקשר הייצור ולהקשר התצוגה של יצירתם בקונטקסט תרבותי מסוים; זהו הרקע להיווצרותו של תחום דעת חדש, תרבות חזותית, המציע סינתזה בינתחומית בין לימודי תרבות (Cultural Studies), היסטוריה ותיאוריה של האמנות, אסתטיקה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית, איקונולוגיה, סמיוטיקה ועוד.

 

יצירות תרבות המונים כמו הוידאו קליפ מגלמות וממחישות היטב את המאפיינים הפוסטמודרניים: שבירת הרצף הלינארי, תזזיתיות, שזירת ציטוטים ממקורות שונים, ריבוי סגנונות וז'אנרים ("פסטיש"), רפלקסיביות. זאת בניגוד לערכים מודרניסטיים כמו: שמירה על הגבול בין תרבות גבוהה ונמוכה, בין ייצוג ריאליסטי לבין בידיון ובין מציאות לבין ייצוגיה, שאיפה למקוריות ולחדשנות. בתחום האמנות הפלסטית יצירות של יוצרים שונים ביותר זה מזה כמו אנדי וורהול, סינדי שרמן, נאם ג'ון פייק והנס האקה, ממחישות היטב את הנאמר. דוגמאות מייצגות מעולם המוסיקה הם יוצרים כמו ג'ון קייג, לורי אנדרסון ומדונה; והכוריאוגרף מרס קנינגהאם בתחום הריקוד. בתחום הקולנוע והטלוויזיה אלו סרטים כמו "חוזה השרטט" או ''הטבח, הגנב, אשתו והמאהב'' של פיטר גרינאוויי, "אורלנדו" של סלי פוטר (עיבוד קולנועי לרומן של וירג'יניה וולף), "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו, וסדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" שביימו דיויד לינץ' ומרק פרוסט ב-1990.

 


פוסטמודרניות כ"איזם": מושגי יסוד

בספרו "סימולציה וסימולקרה" (Simulacra and Simulations) מגדיר הפילוסוף וסוציולוג התרבות הצרפתי ז'אן בודריאר (Jean Baudrillard) את תקופתנו כ"עידן הסימולציה". בודריאר מסתייג מן ה"פוסטמודרניות" ורואה בה את מושא המחקר שלו ולא שם תואר הולם לעמדתו שלו. לטענתו נבדלת תקופתנו מן העידן המודרני בתפוצתם העצומה של העתקים נטולי מקור - "סימולקרות". בניגוד ליחסי סימון מסורתיים בעבר, בהם הסמל או הסימן קישרו בין מושג מופשט בתודעת המתבונן או הקורא לבין רפרנט אמיתי (אובייקט בעולם), ה"סימולקרות" אינן מייצגות דברים ממשיים או מופשטים בעולם מלבד עצמן, ונקשרות רק בסימנים נוספים מסוגן.

 

בודריאר נמנה על שורה של הוגים, צרפתיים ברובם, אשר תרמו ליצירת מערך המושגים באמצעותם קרמה הפוסטמודרניות עור וגידים כ"איזם" מגדיר תקופה; אף אם שנוי במחלוקת. אחת המגמות המשפיעות ביותר מבחינה זאת היא הדקונסטרוקציה מבית מדרשם של
ז'ק דרידה ופול דה-מאן (Paul de Man). תפיסת השפה של דרידה, המכוננת מערך של מונחים חדשים בלתי-יציבים, הביאה אותו להציע "מדע" של טקסטואליות החורג מגדרה של הבלשנות, "גרמאטולוגיה".

 

כאופוזיציה לגישות פוזיטיביסטיות המבארות (בהתבסס על דה-סוסיר) את אופן יצירת המשמעות באופן לוגי-רציונאלי, באמצעות מסמנים המקשרים בין רפרנטים לבין המסומנים המתאימים להם בתודעתנו, טבע דרידה את המונח "דיפראנס" (Differance). על פיו תהליך ייחוס המשמעות למילים הוא מעין "משחק כסאות מוסיקלי" בין מבנים המוטמעים בתת-מודע התרבותי שלנו, ולא ייצוג של עולם אובייקטיבי. גישה זו התפתחה מתוך מסורת הסטרוקטורליזם המזוהה עם מחקריו של האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי-שטרוס, ומן הפוסט-סטרוקטורליזם הנקשר בחוקר הספרות והלשון הצרפתי רולאן בארת.

 

הדקונסטרוקציה הגיעה בשנות ה-70 לארה"ב, וקנתה לה אחיזה במחלקות הספרות בכמה אוניברסיטאות כיורשתה של אסכולת "הביקורת החדשה" (New Criticism), על פיה משמעות הטקסט אינה נקבעת על פי כוונות היוצר, אלא על ידי הקורא שלו, הנמען של הטקסט. המחלקה ללימודי צרפתית באוניברסיטת ייל (Yale French Studies), היתה חלוצה בחקר וביקורת הספרות (וטקסטים בכלל) ברוח הדקונסטרוקציה; ודרידה הוזמן ללמד גם באוניברסיטאות קליפורניה (University of California) וג'ון הופקינס (John Hopkins University).

 

עמיתו של דרידה, חוקר הספרות האמריקאי (בלגי במוצאו) פול דה מאן, הצביע במאמרו, "ההתנגדות לתיאוריה" (The Resistance to Theory) ובביקורת שלו על מאמרו של ולטר בנימין "תפקידו של המתרגם" (The Task of the Translator), על משבר השפה, או ליתר דיוק על משבר האמון בשפה כמשקפת מציאות (פנימית או חיצונית), וראה בה גורם מרכזי בקריסתן של התיאוריות המודרניסטיות הגדולות.

 

הדקונסטרוקציה נחלה בתחומי הספרות האמנות וחקר התרבות הצלחה רבה יותר מכפי שהיתה לה בתחום הפילוסופיה; בין מבקריה מקרב הפילוסופים היו אף כאלה שהרחיקו לכת והכתירו אותה כ"אוסף של להטוטים ושל גימיקים". ההשלכות הרעיוניות והמעשיות של הדקונסטרוקציה ניכרות בתחומי הארכיטקטורה, העיצוב, האמנות, הסוציולוגיה, תיאוריות המגדר (ג'נדר; gender), ההיסטוריה ועוד.

 

ז'יל דלז ופליקס גואטרי (Felix Guatari), פילוסוף ופסיכואנליטיקאי צרפתיים, הציעו בספרם "אלף מֵישָרים" ביקורת תרבות רדיקלית, וטבעו את מושג ה"ריזום" כמטפורה או מודל לארגון כאוטי ברשתות חסרות מרכז, אשר אינן בנויות על פי עקרונות היררכיים (השאלה ממונח בוטני המתאר שורש אופקי הטיפוסי לתפטירי פטריות או צמחים מסוימים).

 

בחיבורו "המצב הפוסטמודרני" (1979; THE POSTMODERN CONDITION: A Report On Knowledge) תאר הפילוסוף הצרפתי, ז'ן פרנסואה ליאוטר (Jean-Francois Lyotard) את הפוסטמודרניזם כתקופה בה איבדו הנרטיבים המרכזיים (סיפורי העל המאחדים עמים או מעמדות) הרבה מתקפם ומערכם; ואגב כך גם הועם זוהרן של אמיתות יציבות (לא-יחסיות) רבות.

 


ידע, כוח ומגדר
היסטוריון וסוציולוג התרבות הצרפתי, מישל פוקו, התווה בספרו "ארכיאולוגיה של הידע" (The Archeology of Knowledge) את דרכה של מהפכה בדרכי המחקר והכתיבה של ההיסטוריה. ההיסטוריוגרפיה האלטרנטיבית של פוקו העמידה את מושגי הידע והכוח, המשולבים זה בזה, כמכונני הסדר ותפיסת העולם של החברה במרחב וברגע נתונים. בספרו "תולדות השגעון בעידן התבונה", הדגים פוקו הלכה למעשה את גישתו באמצעות דיון בפסיכיאטריה כמקרה-מבחן לתפקידן של פרקטיקות דכאניות בכינון השיח של הנאורות.

 

השיח (discourse) הוא מכלול אפשרויות ההנהרה ביחס לסובב (יצירתה של מציאות) הזמינות במסגרת מערכות סימון מסוימות האופייניות לתקופה נתונה.

 

המונח שמייחד פוקו לציון מערכות אלה הוא "אפיסטמה". לכל תקופה אפיסטמה האופיינית לה, מעין דגם-על של ידע, אמונות, ודפוסי ייצוג וסימול. ל"אפיסטמה" בהגותו של פוקו חשיבות דומה לזאת שממלאת
ה"פרדיגמה" אצל תומס קון. בשני המקרים מתאפיין המעבר מתקופה לתקופה בשבר או במהפכה, ובזאת שונים מושגים אלה מתפיסת התרבות כרצף התפתחותי. המסקנה של פוקו היא כי המטפורה המתאימה לתיאור מצב עניינים בשדה המחקר אותו הוא מבקש לכונן, היא זו של תל החורבות הארכיאולוגי; או כשם חיבורו - "הארכיאולוגיה של הידע". בעקבות ג'ורג' בטאיי דן פוקו במושג הטרנסגרסיה ומגדיר באמצעותו תהליך הכרה בלתי-רציונלי המתאפיין כ"מחטף תודעתי" החורג מגדרה של התבונה המתורבתת, רעיון המזכיר את המושג "תמונה דיאלקטית" אצל ולטר בנימין. גישותיו של פוקו חוללו שינוי עמוק במדעי הרוח והחברה, ותרמו להתגבשותם של תחומי דעת כמו היסטוריה אינטלקטואלית, אנתרופולוגיה חברתית, פוסט-קולוניאליזם, לימודי מגדר ועוד.

 

אחת הדוגמאות המרשימות לפוריותה של הגישה הביקורתית שהנחיל פוקו לממשיכיו, היא המהפכה שחולל אדוארד סעיד, חוקר הספרות ומבקר תרבות פלסטיני-אמריקאי, באמצעות ספרו "אוריינטליזם" (1978). סעיד ביקש לחשוף את אסטרטגיות הקולוניאליזם האינטלקטואלי שנוקט המערב כלפי המזרח. ברוח הגותו של מישל פוקו, הראה סעיד כיצד כוננה דמותו הסטטית, האקזוטית, הפראית והכנועה כאחת של המזרח, כהיפוך נגטיבי של הדימוי שביקש המערב לראות בו את עצמו: דינמי, מתורבת, רציונלי ודומיננטי.

 

סופרים, הרפתקני מסעות וציירים, כמו גם חוקרי אקדמיה, אנשי אדמיניסטרציה קולוניאלית ודיפלומטים תרמו ליצירתה של סכמה סטריאוטיפית שקיבעה את המזרחי כאחר הנחות, ניגוד לדמותו הנאורה של איש המערב. לאחר פרסומו של הספר קיבל המושג אוריינטליזם (מזרחנות) משמעות חדשה: לא עוד תחום דעת נייטרלי-אקדמי שעניינו ההיסטוריה והתרבות של עמי אסיה וצפון אפריקה, אלא שיח אידיאולוגי טעון שמושאי המחקר שלו אינן המציאות וההיסטוריה הממשיות של המזרח, אלא מערכת הפשטות מדומיינות שנועדו בעיקר לטפח את הדימוי האירופוצנטרי של המערב ולאששו.

 

לוס איריגאריי, פסיכואנליטיקאית ובלשנית פמיניסטית ממוצא בלגי הפעילה בצרפת, הצביעה על העדר קול לאישה בשפה. בעקבות סימון דה-בובואר מחברת "המין השני", הראתה איריגאריי כי על מנת לקחת חלק בשיח נדרשת האישה להשיל מעצמה את הנשי שבה ולתפוס את העמדה שכוננה בעבורה השפה כמושא התשוקה של האחר. היא נאלצת להשתמש במילים שאינן שלה, שאינן יכולות להביע את גופניותה, תשוקתה ומחשבותיה. איריגאריי אינה מסתפקת בביקורת ה-"פאלוצנטריזם" (ההגמוניה הגברית-פטריאכלית), אלא מנסה לכונן אלטרנטיבה לעולם הפאלוצנטרי המגולם באמצעות אבר המין הגברי. חלופות הטקסט והלשון שהיא מפתחת נגזרות מן האנטומיה וכוח הסימול של אבר המין הנשי. הבחנותיה של איריגאריי בתחום המגדר השפיעו על התפתחותה של ביקורת הומואית וקווירית באקדמיה ובמדיה; וכן על בחינה-מחדש של אופני הבנייתה של זהות גברית הטרוסקסואלית.

 

אף ז'וליה קריסטבה (כמו מבקרות התרבות סונטג, קראוס, איריגאריי וסיקסו) הציעה קריאה מחודשת לפרקים מוכרים לכאורה בתולדות האמנות והתרבות. היא בחנה מחדש, מנקודת מבט נשית, נרטיבים דומיננטים שהתקבעו כחלק מן ההיסטוריה הקנונית של המערב. יחסה של קריסטבה למקורות אלה היה תמיד כאל טקסט זמין ופתוח להשלמה על ידי הקורא ("יצירה פתוחה" במונחיו של אומברטו אקו, או "דיאלוגית" במונחיו של בחטין). הודות לאסטרטגיות קריאה אינטרטקסטואליות אלה, זוכים עתה להראות ולהשמע דימויים וקולות נשיים, שעד המפנה הפמיניסטי, חסו בצילם של גיבורי תרבות מוכרים; גברים בדרך כלל.

 


נרטיבים היסטוריים ומנגנוני ייצוג תרבותיים
במקביל ובזיקה להתפתחויות אלה בצרפת, פיתח בארה"ב משנות ה-60 ההיסטוריון וחוקר הספרות האמריקאי היידן ווייט (Hayden White) את התיזה שלו כי הדוקומנט ההיסטורי והנרטיב ההיסטורי הם טקסטים מומצאים שאין להם זיקה ישירה להתרחשות במציאות של האירוע המתואר בהם.

 

לתפיסתו, כפי שהחל לגבשה בחיבוריו "נטל ההיסטוריה" (The Burden of History) ו"מטה-היסטוריה" (Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth-century Europe) מדיום השפה הוא המפתח לבחינת הכתיבה ההיסטורית. העבר בלתי נגיש לחלוטין בעבור החוקר, ואין הוא מסוגל "לגלות אותו" באמצעות המקורות ההיסטוריים. מאחר ולא ניתן להפריד בין ההיסטוריון כסובייקט לבין הטקסט שהוא יוצר בזיקה לעבר ההיסטורי אותו הוא חוקר, תמיד יכיל הטקסט שלו אלמנטים נרטיביים סובייקטיביים. על כן, לשיטתו של ווייט אין הבדל מהותי בין יוצרי נרטיבים היסטוריים, לבין מספרי סיפורים אחרים.

 

השפעה רבה נודעה לחיבורו של חוקר התרבות האמריקאי,
פרדריק ג'יימסון, "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר ("Postmodernism, or, The Cultural Logic of Late Capitalism). כממשיכה של מסורת מחקר חברתי-תרבותי שהותוותה על ידי אנטוניו גרמשי, גאורג לוקץ'אסכולת פרנקפורט והנרי לפבר, ערך ג'יימסון את הביקורת שלו על תופעות הפוסטמודרניזם מנקודת מבט ניאו-מרקסיסטית. בהתמקדו במנגנוני הייצוג התרבותיים, כמרחב הביניים בו נחשפים יחסי הגומלין בין הכלכלה והתודעה הקולקטיבית, ביקש ג'יימסון לעמוד על מאפייני הפוסטמודרניזם כשלב התפתחות ספציפי בהיסטוריה המטריאליסטית.

 

ניתוח השוואתי של יצירות (ציור של אנדי וורהול) ושל שינויים המתחוללים במעמדו ובעיצובו של המרחב הציבורי הפיזי (מלון "בונוונטורה" בלוס אנג'לס משמש לו מקרה-מבחן) מאפשר לג'יימסון לטוות את התיזה שלו בדבר הדומיננטה התרבותית החולשת על המרחב הציבורי. במסווה של תכנון ארכיטקטוני, המתיימר להיות רב-תרבותי ופרטיקולרי כאחת, משליט הקפיטליזם הגלובלי את ההיגיון הפוסטמודרני; הן על המרחב העירוני והן על המרחב התודעתי של "המשתמש".

 

להיעדר העומק העקרוני של תרבות "הכאילו", מייחד ג'ימסון את מושג ה"פסטיש" אשר לו כמה מובנים: עירוב סגנוני, מסכה או "פני שטח", פעולת סימון ללא עוגן משמעות במציאות או במצפון הקולקטיבי (מזכיר את רעיון ה"סימולקרה" אצל בודריאר). לעומתם, ביטא האדריכל והתיאורטיקן צ'רלס ג'נקס (Charles Jenks), בספרו "שפת האדריכלות הפוסטמודרנית", עמדה שונה לחלוטין. ג'נקס מייחס דווקא למודרניזם בארכיטקטורה חוסר התחשבות בסביבה, דוגמטיות ואטימות. לדבריו, הפונקציונליזם הטהרני של הארכיטקטורה המודרנית יצר שפה אחידה, משעממת ודכאנית ביחס לאפשרויות הביטוי של קונטקסט היסטורי, גיוון תרבותי וסגנון אישי.

 


פוסטמודרניות בישראל - ההיבט הפוליטי
כתוצאה משינויים במבנה החברה הישראלית, שעיקרם החלשות הסמכותיות והממלכתיות, החל לאחר
מלחמת יום הכיפורים (1973) לעלות ולהשמע קולם של "האחרים". בסוף שנות ה-80 נוספו עליהם ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים המערערים על הנרטיב הציוני הדומיננטי, כלומר על הקונצנזוס הישראלי ועל הזיכרון הקולקטיבי כפי שעוצבו בידי האליטות האשכנזיות ברובן. ארגונים דוגמת "אחותי", "הקשת המזרחית" ו"מוסאווא" דורשים ייצוגיות הולמת לנשים, ליהודים מזרחיים ולפלסטינים-ישראלים במוסדות האקדמיה ובממסד הציבורי בכללותו. הביטוי הפוליטי לרעיון הרב-תרבותיות מתמצה בעיקרו בתביעה להפרדת הדת והלאום מן המדינה, כך שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה.

 


פוסטמודרניזם בתרבות ובספרות הישראלית

רוח הזמן הפוסטמודרנית חודרת להוויה הישראלית באיחור מסוים. הסימנים הראשונים ניכרים כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20; ציוני דרך לתהליך הם פתיחתו של דיזנגוף סנטר מצד אחד, ומלחמת לבנון הראשונה, מצד שני. המעבר המהיר לקפיטליזם צרכני העמיד במרכז את צרכי הפרט והותיר מאחור את חלום השוויון, השיתוף והסולידריות שאיפיין את החברה הישראלית לאורך עשורים. מלחמת לבנון, שהיתה הראשונה מבין שתי מלחמות טראומטיות הקשורות לאותה ארץ, לימד את החברה הישראלית כי גם למיתוס הכוח והגאווה הלאומית יש מגבלות.

 

קריסתם של המיתוסים הביאה להתפוררותו של "המרכז" הישראלי שהסתופף סביבם. לא עוד ניתן היה לדבר על הישראלים במושגים של "יפי הבלורית והתואר", הממזגים בחייהם מופת של עליונות מוסרית יחד עם דחף קיומי להישאר חזקים ולנצח. הגדרה אחרת של המרכז זוהתה עם כור ההיתוך הבן-גוריוניסטי. ואולם, גם מיתוס זה שהיה אמור לאחד את הישראלים, להפוך אותם מ"אבק אדם לעם", נבחן עתה מחדש ותואר במונחים של דיכוי תרבותי. כור ההיתוך הוצג כניסיון בלתי מוצלח וזדוני להכפיף את המגוון התרבותי והשבטי הישראלי תחת כנפיה של ישראליות חילונית, גברית, אשכנזית, מערבית, ולימים גם עשירה. מודל זה, כך נטען, לא הותיר מקום לכל "הפרברים", למיעוטים של החברה הישראלית. קולם של נשים, ערבים, חרדים, רוסים, אתיופים, הומוסקסואלים, לא נשמע.

 

מרגע שנפרץ המרכז, יכלה גם הפריפריה התרבותית הישראלית להשמיע את קולה. הדבר בא לידי ביטוי בהופעתה של ספרות שהציגה פלורליזם אידיאולוגי וסגנוני חדש. ספרה של אורלי קסטל-בלום "לא רחוק ממרכז העיר" (1987) עשה שימוש במטפורה של "מרכז" במטרה לערער על עצם קיומו. אורבניות חדשה, בלתי מחוייבת לאתוס הציוני, הועמדה בראש סדר העניינים; הפרנויה והשיממון של הפרברים התל אביביים הפכו נושא מעניין לייצוג. הסגנון החדש הלם בקורא באמצעות הטון הנטוש, הכמעט עילג שלו, שלא התמכר לזרימה הגדולה, הוירטואוזית שאיפיינה למשל את סגנונו של יעקב שבתאי ב"זכרון דברים" וב"סוף דבר".

 

שבתאי היה מעין נסיך תל אביבי שננטש על-ידי הכוחות הזדוניים של ההיסטוריה הישראלית. הוא ביקש לשקם את עולמו הפרום באמצעות הפאתוס הנהיליסטי והנוסטלגיה הכאובה. גיבורו הנווד שוטט בעולם שהיתה לו פעם בשורה ועכשיו הפך לערמה של סיסמאות. בהשוואה, עולמם של סופרים פוסטמודרניים כגון קסטל-בלום, אתגר קרת, יובל שמעוני ואחרים כבר קיבל את העזובה הרוחנית כנתון, במיוחד לאחר פריצתה של הטלוויזיה המסחרית. דור הסופרים החדש ביקש לתת ביטוי לתרבות שהיא אוסף של קלישאות הלקוחות מן המדיה ומן התרבות הפופולרית. הוא ביקש לדווח באמצעות שפה שטוחה על התרוקנות ועזובה רוחנית, בצל התשוקה להדוניזם אישי ורצון להגשים חלומות אבודים. הטון היה כועס, מגוחך, לפעמים סוריאליסטי, לעיתים מלא פאתוס, מתמודד עם הסיפורים המכוננים של הישראליות או עם מה שנותר מהם.

 

הספרות הישראלית נפתחה עתה לקולות רבים. המזרחיים, למשל, יכלו לכתוב על החוויה האותנטית שלהם, על המוסיקה הערבית ששמעו בילדותם, שניסו להדחיק ולהתכחש לה בבגרותם. הנושא החדש היה הריבוי האתני, הריבוי המעמדי, הלאומי, המיני וכו'. התברר באופן מפתיע כי הספרות מוכנה להעז ולהתמודד עם הדחקותיה, מוכנה לפתוח צוהר לילדות אבודה. הריפוי היה טמון בעצם ההכרה הפוסטמודרנית, כי אין דבר איום יותר מחלומות שמתגשמים. הספרות החדשה ביקשה להפנות עורף לחלומות האוטופיים, משום שלא היתה מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בהם: הויתור על האנושי. היא קיבלה על עצמה את השאיפה הבנאלית לחיות. חיים אלה יכולים להתרחש ב"גני תקווה" בספרה של רונית מטלון "קול צעדינו", והם יכולים להתרחש גם בבת ים של עמוס עוז, ברומן "אותו הים". בת ים, עיר חמה ושטוחה, עיירת מהגרים נצחית בשולי יפו-תל אביב, יכולה על כן לשמש כמשל הפוסטמודרני של הסיפור הישראלי.

 

פרק זה נכתב על ידי ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ופוסטמודרניזם

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©