 |  | אהרון ברק, הגדיש את חשיבותו הנורמטיבית של הערך חופש הביטוי צילום: חיים צח
| | |  | | דליה דורנר, הזכות לחופש ביטוי כוללת גם חופש לביטוי שקר צילום: דורון גולן
| | |  | | אליהו מצא, הביטוי הגזעני אינו נכלל במסגרת הזכות לחופש ביטוי צילום: אלכס קולומויסקי
| | |  | | מישאל חשין, פרסום פורנוגראפי, פרסומי גזענות, הסתה, המרדה, אינם חוסים תחת כנפי חופש הביטוי צילום: עידו ארז
| | |
| אתרים נוספים |  | |
| ערכים קשורים | | |
| תחומים קשורים | | |
| | חופש הביטוי
Freedom of expression
הרעיון האוניברסלי | חופש הביטוי בישראל - מבוא | חופש העיתונות והביטוי הפוליטי | חופש הביטוי האמנותי | סייגים ומגבלות לחופש הביטוי
חופש הביטוי, מחירויות היסוד של האדם; כולל את החופש להביע דעות, לפרסמן ולהפיצן, להפיץ מידע ולפרסם מחקרים ויצירות אמנות וספרות.
| הרעיון האוניברסלי |  | |
מקורו של חופש הביטוי בליברליזם,
הרואה בהחלפת דעות חופשית אמצעי להגיע לאמת מדינית-חברתית ולפיקוח יעיל על השלטון, ובתפיסה כי הביטוי הוא חלק מהאוטונומיה העצמית של האדם וממימוש חירויותיו הבסיסיות. חופש הביטוי נחשב גם כאמצעי המוביל לסובלנות חברתית ולשמירה על זכויות אדם אחרות. בהקשר של חופש הביטוי, ידועה אימרתו של הפילוסוף הצרפתי וולטר:
"אינני מסכים לדבריך, אך אני מוכן להגן במחיר חיי על זכותך להשמיעם".
חופש הביטוי מקובל כזכות יסוד הכרחית במשטרים דמוקרטיים,
המוגנת במרבית החוקות הדמוקרטיות המודרניות. הזכות לחופש הביטוי מאוזכרת בהכרזת האו"ם
לכל באי עולם בדבר זכויות האדם:
"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות... לקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות".
| חופש הביטוי בישראל - מבוא | | |
הזכות לחופש ביטוי אינה מעוגנת בחקיקה או בחוקי היסוד
של מדינת ישראל, אך היא זכתה להגנה במסגרת הפסיקה של בית המשפט העליון.
פסק הדין הראשון שעיגן את ההגנה על הזכות לחופש הביטוי הוא פסק הדין בעניין העיתון קול העם
שניתן ב-1954. פסק דין זה עסק בחופש הביטוי העיתונאי, כמו גם בגבולותיו של חופש הביטוי.
בפסיקת בית המשפט לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
(1992) נקבע כי אף שהזכות לחופש ביטוי אינה מעוגנת במפורש בחוק היסוד, היא נכללת בגבולותיו. בהתאם, נקבע שכל פגיעה בחופש הביטוי מחויבת לעמוד בתנאים הנדרשים בחוק: א. הפגיעה מעוגנת בחוק ההולם את ערכי המדינה. ב. הפגיעה נועדה לתכלית ראויה. ג. הפגיעה אינה עולה על הנדרש.
| חופש העיתונות והביטוי הפוליטי | | |
ההכרה הפסיקתית הראשונה בזכות לחופש ביטוי ניתנה, כאמור, בפסק דין קול העם [בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז(2) 871]. הדיון נסב על החלטת שר הפנים שלא לאשר את הוצאתו לאור של העיתון הקומוניסטי "קול העם" בשל מתקפותיו החריפות על המדיניות הישראלית הפרו-אמריקנית (לשיטת עורכי העיתון). השופט שמעון אגרנט
קבע בפסק הדין כי חופש הביטוי הוא אחד מעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, וככזה, יש להגן עליו. אגרנט אף מתייחס למגילת העצמאות
ולעקרונות החירות והשוויון המוזכרים בה כאל עוגן משפטי המצדיק את ההגנה על הזכות לחופש ביטוי.
אגרנט תיאר בפסק הדין את ההצדקות הליברליות להגנה על חופש הביטוי. יחד עם זאת, הוא הדגיש כי הזכות לחופש ביטוי אינה בלתי מוגבלת: במקרה שהיא מתנגשת עם אינטרסים חשובים אחרים, כגון ביטחון המדינה, הסדר הציבורי והזכות לפרטיות, יש צורך באיזון בין האינטרס האמור לבין אינטרס השמירה על חופש הביטוי, ובהתאם לכך להכריע לטובת אחד מהשניים. הדיון הספציפי בפסק הדין עסק באינטרס של ביטחון המדינה. המבחן שנקבע על ידי אגרנט לצורך מלאכת האיזון התמקד באופי הסיכון שבביטוי הנדון – רק במקרה של ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה בעקבות הביטוי יש הצדקה להגבלתו.
מבחן הוודאות הקרובה אומץ באופן חלקי בפסיקת בית המשפט בדורות הבאים. לאורך השנים ניתנו פסקי דין שנטו להרחיב את סמכויות המדינה לפגוע בחופש הביטוי באמצעות מגבלות על פרסום עיתונאי, ולצדם פסקי דין שהגבילו את סמכות הצנזורה ואת כוחה בהתאם למבחן הוודאות הקרובה.
פסק הדין המפורסם מכולם בהקשר זה הוא פסק דין שניצר [בג"ץ 686/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617]. העתירה הוגשה נגד הוראת הצנזור הצבאי לפסול כתבה בעיתון "העיר" שבמסגרתה נמתחה ביקורת על תפקודו של ראש המוסד. השופט אהרון ברק הדגיש
את חשיבותו הנורמטיבית של ערך חופש הביטוי. ברק קבע כי באיזון בינו לבין האינטרס של ביטחון המדינה, ניתן יהיה לפגוע בחופש הביטוי רק בתנאים הבאים: א. כשהפרסום (קרי, הביטוי העיתונאי) עלול בוודאות קרובה להביא לפגיעה בביטחון המדינה. ב. כשהפגיעה בביטחון היא חמורה ורצינית. משתנאים אלה לא התמלאו, בוטל האיסור שהוטל על עיתון העיר. הלכה למעשה, ברק אימץ במשפט זה את מבחן הוודאות הקרובה של פסק הדין "קול העם". 
| חופש הביטוי האמנותי | | |
האיום על חופש הביטוי האמנותי מתגלם ביכולתו של הממסד (שעוגנה בחוקים) לצנזר קטעים מהצגות ומסרטים ואף לאסור לחלוטין העלאת הופעות והפצת סרטים. הפסיקה המשפטית לאורך השנים נקטה במהלך של צמצום וריסון כוחו של המוסד המצנזר. שניים מפסקי הדין החשובים שאפיינו מדיניות זו הם פסק דין לאור ופסק דין בכרי.
פסק דין לאור עסק במחזה של יצחק לאור "אפרים הולך לצבא" שהועלה בתיאטרון חיפה [בג"צ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא (1) 421]. המחזה נאסר על ידי המועצה בנימוקים של הסתה מסוכנת ופגיעה ברגשות (כך במסמך המועצה: "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית... התרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תיעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט. קל וחומר כשמדובר בציבור צופים ערבי... המועצה סבורה שקרוב לודאי כי התגובות לכך תלוונה בהסתה והתססה ובפעילות אנטי ממשלית עוינת. זאת ועוד; המועצה סבורה שבהצגה יש גם משום פגיעה קשה ברגשות הציבור היהודי בעצם ההשוואה הנרמזת והגלויה של הממשל הישראלי לממשל הכיבוש הנאצי").
בג"צ קבע כי יש להתיר את הצגת המחזה, וקבע כי הנימוקים של המועצה אינם בעלי משקל המספק עילה לפגיעה בערך היסודי של חופש הביטוי. ההכרעה התבססה על הטענות הבאות: ראשית, השאלה אם מחזה משקף את המציאות או מסלף אותה אינה רלבנטית לשיקולי המועצה. שנית, לא הוכחה קיומה של ודאות קרובה להסתה ולהתססה. שלישית, הפגיעה הצפויה ברגשות אינה במידה המצדיקה פגיעה בחופש הביטוי. פסק הדין ייתר למעשה את הרלבנטיות של מוסד הצנזורה על ההצגות, ואכן, בעקבותיו בוטל מוסד הצנזורה על הצגות תיאטרון.
פסק דין בכרי עסק באיסור שהטילה המועצה לביקורת סרטים על הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי [בג"צ 316/03 מוחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח (1)] 249]. הסרט עסק בנקודת המבט של פלשתינים תושבי ג'נין על פעולת צה"ל בעיר במסגרת מבצע "חומת מגן".
האיסור על הקרנתו המסחרית נתלה בטענת סילוף האמת, הסתה ופגיעה ברגשות הציבור. השופטת דליה דורנר הכריעה נגד האיסור, התירה את הקרנת הסרט וביקרה את נימוקי המועצה. בין השאר קבעה דורנר כי שאלת האמת או שקר אינה רלבנטית לעיקרון הזכות לחופש ביטוי, שכן זכות זו כוללת גם חופש לביטוי שקר. כל עמדה אחרת תעניק לממסד כוח רב מדי, לנוכח עניינו הרב בקביעת ה"אמת" שאין בלתה. כמו כן, הטלת איסור על ביטוי שקרי עלולה להביא להצטברות מורת רוח ותחושות דיכוי עד כדי התפרצות אלימה. לעניין הפגיעה ברגשות, המבחן מתמקד בעוצמת הפגיעה: הגבלת חופש הביטוי בנימוק זה תתאפשר רק כאשר מדובר בפגיעה בלתי נסבלת במסגרת תנאי החברה הדמוקרטית (שמטיבה אמורה לסבול פגיעה ברגשות). לדברי השופטת, לא זהו המצב בעניין הסרט "ג'נין ג'נין".
הפגנת הורים שכולים מול הסינימטק בתל אביב נגד הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי (צילום: שאול גולן)
דורנר הוסיפה ובחנה את הסוגיה לנוכח המהלך הפסיקתי שהכליל במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את הזכות לחופש ביטוי (ראו לעיל). בהתאם, בדקה האם איסור ההקרנה של הסרט עומד בתנאי חוק היסוד. דורנר קבעה כי אמנם החוק מעניק למועצה את הסמכות לאסור הקרנת סרט, אולם במסגרת זו לא ניתנה לה הסמכות לקבוע מהי ה"אמת" ומהו ה"שקר". לפיכך המועצה לא ניצלה כראוי את סמכותה החוקית. כמו כן, המועצה לא עמדה בתנאי ה"תכלית הראויה" ובתנאי "הפגיעה שאינה עולה על הנדרש" (בידי המועצה כלים פחות חריפים להתמודדות עם הבעיה שמייצג הסרט, כגון הגבלת גיל צופים וכדומה). מכאן, שגם נקודת המבט של חוק היסוד אינה מצדיקה איסור הקרנת הסרט.
| סייגים ומגבלות לחופש הביטוי | | |
במדינת ישראל (כבשאר מדינות המערב) קיימים שורה של חוקים המטילים סייגים ומגבלות על חופש הביטוי. חוק העונשין הישראלי כולל כמה עבירות המשקפות הגבלה על חופש הביטוי. בין אלה: איסור על פרסום דברי תועבה, איסור המרדה; איסור פרסום והסתה לגזענות; איסור פרסום והסתה לאלימות וטרור, ועוד. כמו כן מוגבל חופש הביטוי במסגרת החוק האוסר על לשון הרע והחוק למניעת הטרדה מינית. בבית המשפט עלתה השאלה היכן יש למתוח את הגבול בין מרחב הביטוי המותר לבין המרחב הנאסר בחוקים הנ"ל. כך למשל לעניין ביטוי גזעני ופרסומי תועבה: השאלה תהא מהו הביטוי הגזעני / פרסום התועבה שייחשב אסור (ברור כי לא כל ביטוי גזעני הוא אסור מבחינה משפטית ושלא כל סרט הכולל סצנות ארוטיות ייאסר להקרנה). פסקי דין מרכזיים שעסקו בסוגיה זו הם פס"ד אלבה (בעניין הגזענות), ופס"ד ש.י.ן (עסק בהתרת שידורי ערוץ פלייבוי).
בפסק דין אלבה, ערער עידו אלבה על הרשעתו בפרסום הסתה לגזענות,
האסורים על פי ס' 144ב' לחוק העונשין [האישום נגע לספר שפרסם, שכותרתו "הלכות הריגת גוי": ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221]. בפסק הדין חלקו השופטים אהרון ברק ואליהו מצא בדבר הקשר שבין הביטוי הגזעני לבין חופש הביטוי. לשיטת השופט מצא, הביטוי הגזעני אינו נכלל במסגרת הזכות לחופש ביטוי. מלכתחילה הערך של חופש הביטוי משקף עקרונות של צדק, כך שביטוי החותר כנגד עקרונות הצדק אינו זוכה להגנת חופש הביטוי. המשמעות היא שלא ניתן לטעון להגנה על הביטוי הגזעני בשם הערך של חופש הביטוי. מנגד טען השופט ברק כי חופש הביטוי משתרע על כלל הביטויים, ובכלל זה גם על הביטוי הגזעני. לפיכך הביטוי הגזעני יהא אסור מבחינה משפטית רק אם קיימת סבירות שבעקבותיו אדם ייפגע – במקרה כזה האינטרס של ביטחון הציבור גובר על האינטרס של חופש הביטוי. לפי שיטת מצא, ניתן לפסול ביטוי גזעני מעצם העובדה שהוא פוגע בחברה ובערכיה, וללא קשר לשאלה הסתברותית בדבר הסיכוי לפגיעה.
מחלוקת דומה אפיינה את השופטים שדנו בשידורי ערוץ הפלייבוי. בפסק דין ש.י.ן נדחתה בקשת העותרים לאסור על שידורי הערוץ בישראל [בג"ץ 5432/03 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין]. במסגרת פסק הדין טען השופט חשין, בדעת יחיד, כי הביטוי הפורנוגרפי אינו נכלל במסגרת המוגנת בעיקרון חופש הביטוי. חשין הרחיב וטען כי לדידו, כמו פרסום פורנוגרפי כך גם פרסומי גזענות, הסתה, המרדה, אינם חוסים תחת כנפי חופש הביטוי. בכך הצטרף חשין לעמדתו של מצא בפס"ד אלבה. השופטים ריבלין ודורנר לא קיבלו את עמדתו, וטענו כי הביטוי הפורנוגרפי אכן זוכה להגנת חופש הביטוי (עמדה דומה הוצגה על ידי השופט ברק בבג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בו התיר את הקרנת הסרט "אימפריית החושים"). השניים שקלו את האיזון בין הצורך להגן על הביטוי הפורנוגרפי לבין האינטרסים המוצבים מנגד של פגיעה ברגשות הציבור והפגיעה בכבוד האישה (תוך שיקול עוצמת הפגיעות הללו), והכריעו בעד התרת השידורים. עם זאת, נוסחת האיזון מבהירה כי במקרה של שידורים שיפגעו באופן משמעותי יותר בכבוד האישה, בית המשפט עשוי בהחלט לאשר הגבלה על חופש הביטוי הפורנוגרפי. לעומת עמדה זו, חשין (כמו מצא ב"אלבה") אינו נצרך לבדיקה הסתברותית או עוצמתית של הפגיעה האפשרית, שכן לשיטתו ניתן (וראוי) לפסול את הביטוי הפורנוגרפי מעצם הפגיעה המגולמת בו בחברה.
יש לכם הערה לערך ?
|
הדפס
