פוגרום קישינייב

לאחר תקופת רווחה ליהודים בימיו של הצאר אלכסנדר ה-2, חלה החמרה קשה במצבם במהלכן של כ-25 השנים הבאות, תקופה שהתאפיינה באנטישמיות גלויה ברוסיה. במהלכה של תקופה אפלה זאת נערכו פּרעות יזומות ביהודים בעשרות ערים ועיירות ברוסיה הדרומית – אשר השלטון לא מנע, וכנראה אפילו תרם לאירגונן. מציינים את ראשיתה של תקופת הפרעות במאורעות שהתחוללו לאחר רצח הצאר אלכסנדר ה-2 ב-1881 ונודעו בשם "סופות בנגב".  מטרת השלטון נוסחה בבירור מפי אחד מבכירי השלטון, המפקח הראשי של הכנסייה המזרחית אורתודוכסית, מחנך בניו של אלכסנדר ה-2 ויועץ לצאר אלכסנדר ה-3, קונסטנטין פוביֶדונוסצב (Pobiedonostziev): "שליש מן היהודים יתנצרו, שליש ימותו, שליש יימלטו לחוץ-לארץ".

יהודים נרדפים בעיר קייב, 1881 (מתוך גטי אימג' בנק ישראל)

בנו ויורשו של אלכסנדר ה-3, ניקולאי ה-2 (ששלט אחרי 1894), המשיך את מדיניות אביו. הממשלה הגבירה את ההסתה נגד היהודים – הן בשל מעורבות מיעוט מתוכם בתנועה המהפכנית, והן כי ראה בהם "שעיר לעזעזל" שניתן באמצעותו לשכך את התמרמרות ההמונים כנגד המשטר על ידי הפניית זעמם נגדו. בפסחא (פסח של הנוצרים) 1903 התחולל פוגרום קישינייב (דרום-מערב האימפריה), מהלכו נרצחו עשרות יהודים. האירוע גרם זעזוע בקרב יהודי רוסיה וחוגי האליטה הרוסית. בעקבותיו הפרעות הקימו קהילות יהודיות רבות ארגונים של הגנה עצמית. תחת רושמם הקשה של מראות הפוגרום כתב ביאליק את שירו "בעיר ההריגה".

פצועים לאחר הפרעות בקישינייב

הפּרעות הפכו חלק בלתי-נפרד ממדיניות השלטון נגד היהודים. בשנת 1904 הוגברו מעשי הפוגרומים, ובשנתיים שאחרי-כן היו אירועים כאלה בז'יטומיר ובביאליסטוק – בכולם, כוחות הביטחון (צבא, משטרה, ז'נדרמריה, משטרה-חשאית) התייצבו בגלוי לצד הפורעים ופעלו נגד יהודים שניסו להתגונן.