טורבינה

מבנה טורבינה פשוטה

התנועה הסיבובית הנוצרת במנוע כזה היא רצופה, ויש בה חיסכון באנרגיה לעומת מנועי בוכנה הצריכים "לתרגם" תנועה קווית לתנועה סיבובית. במערכות מסוימות, כגון כמה סוגים של מחוללי חשמל (גנרטורים) הפועלים בתחנות כוח, סיבוב הרוטור מספק במישרין את תנועתו הסיבובית של המחולל. בהתקנים אחרים, סיבוב הרוטור עובר לתמסורת המקטינה את מהירותו, לצורך הפעלתן של מכונות שונות.

טורבינה בתחנת כוח (באדיבות חברת החשמל)

את טורבינת הקיטור הראשונה בנה ב-1884 המהנדס האנגלי צ'רלס פרסונס, שהשתמש בה להפקת חשמל. בהמשך הורחב השימוש בטורבינות, בין היתר במנועי סילון. טורבינת פרסונס קרויה טורבינת תגובה. הצרפתי קרל דה לוול (de Laval) רשם ב-1882 פטנט על טורבינה מסוג אחר, פחות נפוץ, הקרויה טורבינת מתקף (אימפולס), שבה רק מערכת להבים אחת, על הרוטור. מהירותה גבוהה יותר, והיא זקוקה תמיד לתמסורת מפחיתת מהירות.

טורבינות רבות פועלות בכוח הקיטור, המתקבל מחימום מים במבער דלק או אף בכור גרעיני. אולם יש גם טורבינות אוויר או גזים אחרים. הבערת תערובת של דלק ואוויר מספקת גזים בלחץ גבוה, שאפשר להפנותם במישרין לטורבינה בלא "תיווכו" של הקיטור. לצרכים מסוימים אפשר להשתמש גם באוויר דחוס המוזרם אל הטורבינה, אם כי שיטה זו כרוכה ביעילות אנרגיה נמוכה מאוד.

טורבינות אחרות פועלות באמצעות מים. הן מותקנות בין השאר בתחנות כוח הידרו-חשמליות, ומנצלות את לחץ המים הנובע מהפרש הגבהים שיוצר סכר: ירידת המים מניעה את להבי הטורבינה.

השיקולים הכרוכים בבניית טורבינה מסובכים למדי: מספר הלהבים, זוויות ההתקפה שלהם (ברוב הטורבינות אי אפשר לשנות את הזווית), מבנה הסטטור וכדומה. לפיכך יש דגמים רבים מאוד של טורבינות, שכל אחד מהם מתאים לצורך מוגדר.