מסכה

ברקע הפולחנים שכללו שימוש במסכות היתה האמונה כי הפנים הם שמייצגים את חייו ואת אישיותו של האדם. בהתאם, חבישת המסכה סימלה אימוץ מוחלט של אישיות חלופית, תוך נטישת האישיות המקורית של חובש המסכה. חובשי המסכה אימצו את אישיותו של האל, של אב קדמון, או של בעל חיים – מציאותי או דמיוני – ובדרך זו קיימו ריטואלים מסוגים שונים. תפיסה זו של המסכה עמדה ברקע חבישת מסכות על פניהם של המתים (למשל, במצרים הקדומה), שנועדה להעניק להם, באמצעות הפנים החלופיים, חיי נצח. ביטוי דומה לקישור שמציעה המסכה בין החיים למתים עולה מפולחנו של דיוניסוס: בתוקף תפקידו כאל המוות ואל הצומח כלל פולחן דיוניסוס חבישת מסכה, כסמל לשילוב בין החיים לבין המתים.

 חברות פרימיטיביות שונות בהווה ממשיכות לייחס למסכה כוח מאגי במסגרת הפולחן הדתי. דוגמה לכך היא חברת האסקימוסים, המאמינה כי חובש המסכה, השאמאן המנהיג את הטקס, משתלב ברוח הספיציפית אותה מייצגת המסכה. טקסי קהילה זו, כמו קהילות אחרות היושבות באזורים בעלי אקלים דומה, אלה מיועדים בעיקרם להביא להצלחת הציד ולהגנה מפני איתני הטבע. בקהילות אחרות, העובדות אבות קדומים למיניהם, נעשה במסכה שימוש פולחני כייצוג לאב העליון של הקהילה. האמונה היא כי האב המת נחשף מחדש בפני באי הטקס באמצעות המסכה, ובכך מעניק להם את האפשרות לשאת את התפילה הנדרשת. הטקסים המתנהלים סביב מסכות האבות הקדומים מיועדים למטרות שונות, שבמרכזן ברכה חקלאית (ובכלל זה תפילות גשם, תפילות ליבול טוב, תפילות לבריאות העדר, וכדומה).

תפיסת המסכה כמעניקה אישיות חלופית היתה מקובלת גם בתרבויות העת העתיקה של יוון ורומא. כך עולה, בין השאר, ממשמעות המינוחים בהם נעשה שימוש בתרבויות אלה: המילה "מסכה" ביוונית היא prosopon, שפירושו "פנים"; בלטינית המילה היא persona, שמשמעותה "הפנים שדרכם עומד השחקן". על רקע זה – כבתרבויות הקדומות שצוינו לעיל – גם פולחני האלים ביוון וברומא כללו שימוש במסכות.

ימי הביניים

נפילת האימפריה הרומית וכניעת הפגאניות לדת הנוצרית, לא הביאו להיעלמותו של הפולחן הקדום. חלק מטקסי הפולחן הפגאניים עובדו מחדש בלבוש נוצרי, ואחרים זכו למעמד חילוני, בלתי מאיים מבחינת הדת השלטת החדשה. במסגרת מהלך זה ניתנו לדמויות המרכזיות שאפיינו את המסכות משמעויות חדשות, וככל שחלף הזמן עוצבו מסכות אלה באופן גס יותר.

מרכז העשייה במאות הראשונות של ימי הביניים היה ביזנטיון, שם נעשה עיקר היצירה המתחדשת, ומשם הופץ הידע החדש. הסטנדרטים החדשים של עולם המסכות הופצו במהרה, בתרבות העממית במזרח ובמערב. התוצאה היתה דמיון רב, ובמידה רבה מפתיע, בין דמויות המסכה המקובלות והרווחות בכל רחבי אירופה של ימי הביניים המוקדמים – למרות השוני בין העמים הרבים שחיו בה בתקופה זו. ברבות השונים גברה ההשפעה של התרבות המקומית, והמסכות זכו במאפיינים ייחודיים בהתאם למקום יצירתם.

אופייה של המסכה נותר כשהיה: המסכות המשיכו ללבוש צורות של חיות, בני אדם, ויצורים אחרים, חלקם דמוניים, בהתאם לצרכים הספציפיים של השימוש בהם – מחזות, פסטיבלים מקומיים בעלי משמעות דתית או שאינה דתית (רווחו בעיקר באיטליה, ומשם התפשטו לארצות השכנות), ועוד. יחד עם זאת, בסך הכל הצמצם תפקידה של המסכה בתקופת ימי הביניים, והיא שימשה בעיקר קבוצות תיאטרון נודדות בהצגות המסתמכות ברובן על סיפורי התנ"ך והברית החדשה.

הרנסנס

בראשית העת החדשה, תקופת הרנסנס (מאות 14-16), ירדה קרנה של המסכה כיצירה אמנותית. במקביל, היא זכתה לתחייה מחודשת במסגרת התיאטרון. בסגנון החדש שהתפתח בתיאטרון האיטלקי, קומדיות של להקות מחזאים ושחקנים במסגרת הקומדיה דל ארטה, נעשה שימוש רב במסכות, ולצרכים מגוונים. היו אלה מסכות שכיסו את מחצית הפנים, והן ייצגו ברובן דמויות מן התקופה הרומית. עם זאת, סגנון זה הגיע לשיאו בתקופת הברוק, וניתן לומר כי מקומה המרכזי של המסכה במחזאות הקומדיה דל ארטה הוא ביטוי ברוקי יותר מאשר רנסאנסי.

מסכות ששימשו את באי הפסטיבלים בברוק האיטלקי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

אמני הרנסנס הקדישו את עיקר זמנים לציור ולפיסול, וכך גם התאפיינו העדפותיה של הכנסייה. בוונציה של המאות ה-15 וה-16 המשיכו כמה אמנים במלאכת יצירת המסכות, ואלה נועדו לאירועים ולתצוגות שלא היו מעניינה של הכנסייה. כך גם ניתן למצוא כמה יוצרים בצפונה של אירופה, ובעוד כמה מרכזים ביבשת, שעסקו באמנות המסכות. אך כאמור, כל אלה היו חריגים להלך הרוח המרכזי של היצירה האמנותית באירופה. רק החל מן המאה ה-16 הוענק למסכות תפקיד בעל משמעות רבה יותר באמנות הציור – המסכות שולבו בציוריהם של כמה אמנים חשובים, אם בציור על בד, ואם כחלק מציורי קיר (פרסקו).

ברוק

בתקופת הברוק (מאה 17) היתה למסכה עדנה מחודשת, ונעשה בה שימוש משמעותי בכל תחומי האמנות החשובים. במידה רבה נחשבת המסכה לאחד הסמלים המרכזיים של תקופת הברוק – אם לא הסמל החשוב מכולם. האמנות הברוקית חרגה מן הדרישה האמנותית הרנסנסית לאיזון, והעניקה דרור לרגש, לתנועה, למיסתורין, ולדרמטיות המוקצנת. למסכה באמנות הברוק היה תפקיד מרכזי בשירותם של מאפיינים אלה, וכך היתה במובנים רבים הייצוג האופטימאלי שלה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתיאטרון, אך גם בפיסול ובציור התקופתי. ציירים רבים שילבו את המסכה בעקביות ביצירותיהם, לעתים קרובות כסמל אסכטולוגי, סמן לסוף העולם – ביטוי מובהק למסתורין ולמלודרמטיות של אמנות התקופה.

עיקר חשיבותה של המסכה כסמל ברוקי מובהק בא לידי ביטוי במסגרת התיאטרון. הסגנון של הקומדיה דל ארטה הגיע לשיאו במאה ה-17, הן במובן של הצלחת מחזותיו, והן במובן של השפעותיו על מחזאים ברחבי אירופה (מולייר הצרפתי הוא המפורסם שבהם). כך, הפכו המסכות למאפיין המרכזי של התיאטרון ביבשת. אך המשמעות התיאטרלית של המסכה היתה רחבה בהרבה, שכן היא שימשה לא רק את המחזאים והשחקנים בתיאטראות השונים, אלא גם את כלל הציבור במרכזים העירוניים של התקופה. תהילת המלודרמטיות אומצה בפסטיבלים ההמוניים, וכן בכינוסים חברתיים מצומצמים יותר, שהבאים בשעריהם ראו עצמם כחלק מהצגת ענק אנושית. המסכה, שכוננה את המלודרמטיות הדמיונית והמסתורית בתיאטרון המוכר, קיבלה תפקיד דומה בהצגה בה השתתפו ההמונים שהסתתרו והחליפו דמויות באמצעותה.

התקופה המודרנית

עם דעיכת הקומדיה דל ארטה והיעלמותה מבמות אירופה, ועם המעבר האמנותי המודרניסטי לשדה הריאליזם, ננטשו לזמן קצר המאפיינים הדמיוניים של המסכות, ואלה לבשו פנים אנושיים. אך עד מהרה העניקה האמנות המודרנית – באירופה ובארה"ב – מרחב להתפתחות זרמים שונים ומנוגדים. בהתאם, המסכה לבשה פנים רבים, על פי סגנונו של האמן אשר בחר לעשות בה שימוש. השדה העיקרי להופעת המסכה היה הציור, לעתים קרובות בשירות יחסו של הצייר אל הפנים האנושיות – אם כחלק מהצגת הפנים כ'מסכה', ואם כחלק מהצגתם כ'ריאליות' המנוגדת ל'מסכה'.

מהלך מודרני חשוב ומעניין היה השימוש ברעיון ה'מסכה' במסגרת החורגת מתחום הדת והאמנות. הדוגמה הבולטת לכך היתה ההתייחסות למובן הפולחני והקדום של המסכה כ'פנים חלופיים' במסגרת הדיסציפלינה המתפתחת של הפסיכולוגיה. הדיון החלוצי בהקשר זה הוצע על ידי הפסיכואנליטיקאי השוויצרי קארל גוסטב יונג. יונג טען כי התנהגותו של האדם בסביבה החברתית אינה משקפת את זהותו הפנימית אלא זהות חיצונית שהוא עוטה על עצמו על מנת לרצות את הסביבה. יונג כינה התנהגות זו "פרסונה" – המסכה. לדבריו, הפרסונה היא למעשה הפנים החלופיים, קרי הזהות ה"חיצונית" של האדם. על פי גישה זו, אופני ההתנהגות האנושית, ובהם נימוסי האדם, הנורמות המנחות אותו, והמטרות אליהן הוא שואף, מעוצבים על ידי דרישות הקהילה החברתית, ומשקפים לא את אישיותו הפנימית, אלא את זהותו החיצונית, הפרסונה שלו.  

המסכה הגיעה ליפן במאה ה-6 לספירה לערך, בעקבות השפעות סיניות וקוריאניות. הופעתה הראשונה של המסכה ביפן היתה ככל הנראה במסגרת טקסי ריקוד בודהיסטיים-סיניים שהתפשטו ביפן בתקופה זו. במופעי הריקוד, שכונו Gigaku, חבשו השחקנים מסכות גדולות וגרוטסקיות, עשויות עץ, שמלאכת עיצובן וגילופן נלמדה במהרה על ידי אומני עץ מקומיים. במאה ה-8 החל להתפשט ביפן סוג חדש של מופעים, גם הוא בהשפעה בודהיסטית, אם כי סגנונו שונה לחלוטין. במופעים אלה, שכונו Bugaku, חבשו המשתתפים מסכות קטנות שכיסו רק חלק מן הפנים, ושהיו מעודנות בהרבה מאלה שנהגו ב-Gigaku. מעתה ואילך התרחב השימוש במסכות בטקסים הדתיים, ואלה היוו את הרקע להתפתחות הזרמים החשובים ביותר בתיאטרון היפני המסורתי – ה'נו' הדרמטי (No) וה'קיוגן' הקומי (Kyogen).

מסכה בתיאטרון ה'קיוגן' (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

מסכה אצטקית (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

בשונה מרוב תרבויות העולם, התרבות היהודית לא שילבה את המסכה במסגרת הפולחן הדתי הרשמי. מאפיין ייחודי זה היה תוצר של איסור ברור, שהופיע כדיבר השני בעשרת הדיברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ". דרישת ההבחנה בין האלוהים החובק כל והבלתי גשמי לבין האלילים המתגשמים ביצירה הפיזית חייבה את הרחקת המסכה אל מעבר לגבולות הפולחן. יחד עם זאת, ספרות הנביאים מלמדת כי לצד הכללים הרשמיים והפולחן המקודש, בפועל נהגו ישראל לפנות בהמוניהם לפולחני הבעל ולעבודת האלילים, שבמסגרתם ניתן למסכות ולפסלים תפקיד מרכזי. הדחיקה הסופית של פולחני המסכות מן העולם היהודי התרחשה ככל הנראה רק בחלק המסיים של תקופת בית שני, ובעיקר בתקופה שלאחר החורבן, עת עיצובה המתחדש של התרבות היהודית בידי חכמי המשנה.

מסכת איפור בפורים (צילום: אביגיל עוזי)

לנתק שבין המסכה לבין התרבות היהודית (מתקופת המשנה ואילך) ישנו יוצא מן הכלל אחד, וזהו הנוהג להתחפש בפורים. מנהג רווח בפורים הוא להתחפש לדמויות שונות, בין השאר תוך הסתייעות במסכות מחומרים שונים וכן במסכות איפור מגוונות. המקור המשוער למנהג הוא בסיפור מגילת אסתר, לפיו הסתירה אסתר את זהותה היהודית מפני אחשוורוש. מקור אפשרי אחר טמון בעיקרון הפורימי של "נהפכו" – כשם שנהפכה גזרת המן כנגד היהודים והופנתה כנגדו, כך האדם המתחפש הופך עצמו ליצור אחר.