אונורה דה בלזאק

אונורה באלסה (שמו מלידה) נולד בעיר טור שבצרפת. אמו היתה אישה צעירה, בתו של סוחר אריגים עשיר, שנישאה מתוך לחץ משפחתי לגבר המבוגר ממנה בשנים רבות, איכר בן מעמד הביניים. בלזאק ושתי אחיותיו היו ילדיהם החוקיים של בני הזוג, אולם מאוחר יותר ילדה האם ילד רביעי, פרי רומן שניהלה עם אציל מקומי. אותו ילד הפך להיות בבת עינה של האם ולו הקדישה את כל אהבתה, למגינת ליבם של הילדים האחרים.

מפעל חייו הספרותי, אותו כינה "הקומדיה האנושית", כולל למעלה מ-90 יצירות. אונורה דה בלזאק (מתוך מאגר ויז'ואל/פוטוס)

נראה כי המרדף אחר אהבתה הבלתי מושגת של אמו, היה לאחד הכוחות המניעים המשמעותיים ביותר בחייו של בלזאק כאדם בוגר. על מיעוט האהבה שזכה לה בילדותו, פיצה עצמו במגוון נרחב של קשרים רומנטיים, רובם עם נשים מבוגרות ממנו. בגיל 23 חווה את אהבתו הראשונה לגברת דה ברני, אישה שהיתה בת גילה של אמו, ובהמשך ניהל עוד ועוד פרשיות אהבים עם נשים שהעריצו את דמותו של הסופר המצליח.

כשהיה בן 17 הסתיים חינוכו הפורמלי. בלחץ הוריו שייעדו לו קריירה מכובדת, המשיך בלימודי משפטים. המריבות המשפחתיות סביב נושאי צוואה וירושה, שהיה עד להן בשלוש שנות התמחותו במשרדי עורכי דין, העניקו לבלזאק מבט מפוכח על הטבע האנושי וסיפקו מקור השראה ליצירתו העתידית. בשנים הבאות, שב וחזר בסיפוריו אל נושאים מסוג זה.

עד מהרה קץ בלזאק בעבודתו המשפטית. שאיפתו האמיתית היתה לעסוק בעולם האמנות והוא החל את דרכו בכתיבת מחזות היסטוריים בעלי גוון טרגי. מחזהו הראשון, "קרומוול", נחל כשלון חרוץ וגם מחזותיו הבאים לא עוררו כל עניין. כדי להתפרנס למחייתו החל לכתוב תחת השם הבדוי "לורד רואון" (חילופי אותיות של שמו הפרטי - אונורה) עשרות ספרי כיס זולים ונטולי כל ערך אמנותי – מעין תערובת של אלימות, אימה ופורנוגרפיה. כך למשל, גולל את קורותיו של פושע הרוצח נערות צעירות ומזריק את דמן לורידיו, כדי שיוכל להאריך את חייו עד אינסוף, או לחלופין, סיפורה של אישה המנהלת רומן עם נער, המתגלה אחר כך כבן שנולד לה מיחסיה עם כומר ונמסר לאימוץ. אחרי שחיבר כ-40 ספרים בז'אנר נחות זה, כתב בלזאק לאחותו – "עכשיו אני מתחיל להבין את יכולתי, לא אבזבז עוד את זמני על שטויות כאלה".

"אחרון השואנים" (1829) היה הרומן הראשון שאותו פירסם בשמו האמיתי (אם כי יש לציין שהשם אונורה דה בלזאק – היה פרי המצאתו, נסיון לטשטש את מעמדו החברתי הנמוך ולזהות עצמו כבן אצולה). הספר עסק באיכרים הברטוניים (אשר כונו שואן, ומכאן שם הספר) שנטלו חלק במרד המלוכנים בצרפת בשלהי המאה ה-18. למרות שמדובר ברומן היסטורי, כבר כאן ברור שעיקר עניינו של המחבר הוא בתיאור הדמויות ונפשן, ופחות בהנצחת התהליכים ההיסטוריים. מכאן ואילך, הקדיש בלזאק את עיקר זמנו ומרצו לכתיבה ספרותית. יצירתו זכתה להצלחה הולכת וגוברת, והביקוש לספריו גדל בהתאם.

באותה שנה (1829) ראה אור ספרו "הפיזיולוגיה של הנישואין", בו ניתח וביקר את מוסד הנישואין, ובמיוחד את הנורמה החברתית המשדכת בין גברים מזדקנים לנשים צעירות. טענתו, יוצאת הדופן בנועזותה לתקופתו, היתה שנשים אינן חייבות להינשא בתולות, ומוטב שבני הזוג יגורו יחד עוד בטרם יבואו בברית הנישואין הקתולית, ממנה אין דרך חזרה. הוא אף הציע לבטל את הנדוניה, שהיתה אבן היסוד של מוסד הנישואין בזמנו, בהנחה שאם הגברים לא ילטשו עיניהם אחרי עושרה של האישה, ייאלצו לבחור אותה על סמך אישיותה, ואז גדלים הסיכויים להצלחת החיים המשותפים. הספר השערורייתי עורר עניין רב בקרב קהל הקוראים, ועודד את בלזאק להמשיך בכיוון בו החל: תיאור חיי היומיום והמנהגים החברתיים.

בספטמבר 1834, במהלך ביקור ארוך בטירת סאשה שעל גדות הלואר, החל בלזאק לכתוב את ספרו הנודע ביותר – "אבא גוריו". הספר מספר על סוחר אטריות עשיר, היורד עד פת לחם בגלל אהבתו לשתי בנותיו האנוכיות, הנשואות בעושר, אך לא באושר לגברים מבוגרים ורודנים ומשתמשות בכספי אביהן כדי לממן את מאהביהן הצעירים. שבוי באהבתו עד כדי התבטלות והשפלה עצמית, מוכר גוריו הזקן את נכסיו למען ניאופיהן של בנותיו, עד שאין לו אפילו לחם לאכול. כאשר הוא מת, בנותיו לא טורחות לבוא להלוויתו. נראה כי עבור בלזאק לא היה מקום סמלי יותר מטירת סאשה כדי להעלות בה על הכתב סיפור המשרטט את התפוררות הנאמנות ואת קריסת ערכי המשפחה: הטירה היתה מקום מושבו של ז'אן דה מרגון, אותו מאהב של אמו לו הרתה את בנה האהוב.

שנות ה-30 של המאה ה-19 נחשבות לפוריות במיוחד בקריירה העשירה של הסופר. דמיונו הפורה וקצב כתיבתו המהיר איפשרו לו לפרסם עשרות רומנים, אשר ראו אור (פרק אחר פרק) בכתבי עת פריסאיים, וקנו לו קהל קוראים נלהב ביותר. למעשה, היה בלזאק הראשון שהפך את הרומן מיצירה המזוהה עם ז'אנר נחות וזול, ליצירה בעלת ערך אמנותי. בחזונו הספרותי, אשר התגבש עת שקד על כתיבתו של "אבא גוריו", ראה את כל סיפוריו נטווים יחד לכדי מארג אחד גדול, אותו כינה כעבור שנים "הקומדיה האנושית" (פרפרזה על "הקומדיה האלוהית" של דנטה). תחת כותרת זו נקבצו כ-90 יצירות הנחלקות לאטיודים חברתיים, פילוסופיים ואנליטיים. מופיעות בהן כ-2,000 דמויות, אשר 570 מתוכן חוזרות ביותר מיצירה אחת.

בכתיבתו שאף לחשוף את המנגנונים הנסתרים של הטבע האנושי, לפרק את המציאות החברתית עד לדקויות הקטנות ביותר המרכיבות אותה. הוא תיאר בשיטתיות את כל שכבות החברה הצרפתית של ימיו וניתח את הכוחות המשפיעים עליה – התפוררות המוסר, עליית שלטון הממון והיחסים בתוך המשפחה. בעיני רבים, נחשבת יצירתו מסמך תיעודי בעל ערך היסטורי-סוציולוגי, לא פחות מהיותה קלאסיקה ספרותית. "בלזאק לימד אותי יותר מאשר כל ההיסטוריונים, הכלכלנים והסטטיסטיקנים המקצועיים גם יחד", כך כתב למשל פרידריך אנגלס, הוגה הדיעות הסוציאליסטי.

מבחינה ספרותית, נחשב בלזאק מבשרו של זרם הריאליזם. כתיבתו משרטטת בפרטי-פרטים את המציאות המתוארת, החל מבניית הדמויות וכלה בסביבה הפיסית שבה הן פועלות. ניתן לומר כי ליסוד הריאליסטי בכתיבתו יש איכות "צילומית"; משל היה מצלם את התמונה הנבנית בתודעתו, ומעבירה בשלמותה אל תודעתו של הקורא. מבחינה תוכנית, יצירתו צבעונית ומלאה בהומור, זאת למרות תפיסת העולם הפסימית והצינית העומדת בבסיסה. אליבא דה בלזאק, החברה הפריסאית של תקופתו לוקה בהתחסדות ובצביעות - מדברת על ערכים מקודשים כביכול כאהבת הורים, משפחה ונאמנות, אך בפועל חותרת תחתם ללא בושה. הדמויות המככבות בסיפוריו (על אף מספרן העצום) מצטיינות במורכבות פסיכולוגית, ופעמים רבות מתאפיינות באובססיה לדבר אחד: לכסף, לדת, לאספנות ולנשים.

חייו הפרטיים של בלזאק אופיינו באותה נהנתנות שלוחת רסן שאותה תיאר ביצירתו. הוא נודע בחיבתו הרבה לארוחות שחיתות, לביגוד גנדרני, לקניית בתים ולאיסוף חפצי אמנות (שמרביתם נתגלו כחסרי כל ערך). כשידידיו האשימו אותו בראוותנות, נהג לומר שסופר אינו יכול לרתק קהל, אלא אם כן הוא מתפרסם במוזרויות שלו עצמו. אורח חייו הבזבזני הותיר אותו במצב תמידי של חובות כלכליים, זאת למרות השכר הגבוה ששולם לו בעבור יצירתו.

מבין כל מערכות היחסים הרומנטיות שניהל בלזאק, רק לאחת מהן נודעה משמעות עמוקה. ב-1832 התאהב ברוזנת הפולניה אוולין האנסקה שהיתה אישה נשואה, משכילה ועשירה למדי. היא כתבה לו בהערצה אחרי שקראה כמה מסיפוריו, והוא נענה לה בהתלהבות. לאחר שנפגשו, סיכמו ביניהם שיחכו למות בעלה כדי להינשא, אולם בסופו של דבר, באו השניים בברית הנישואין רק ב-1850, כמעט עשרים שנה אחרי שהכירו. בלזק כבר היה אז אדם חולה, על ערש דווי, ומקץ חמישה חודשים הלך לעולמו. "מכתבים לזרה" (שהופיעו רק אחרי מותו של הסופר) הם שני קבצים אוטוביוגרפיים שבהם הנציח את הרומן שהיה לאהבת חייו.

מהרומנים המפורסמים שנכללו ב"קומדיה האנושית" (1842/8): "רופא הכפר" (1833), "אז'ני גראנדה" (1833), "אבא גוריו" (1834/5), "החלומות שנגוזו" (1837/43), "הדודנית בט" (1846).

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן

אבא יש רק אחד - "יותר מ-90 ספרים, 2,472 דמויות ועוד כמה מאות דמויות שאין להן שמות. 14 שעות עבודה ביום ליד שולחן הכתיבה כשהוא לבוש בחלוק-בית לבן ונזירי, אינספור כוסות קפה, אימה מתמדת מפני נקישות הנושים על הדלת, תאווה גרגנטואנית לתיאור עולם ומלואו: כזה היה אונורה באלסה, בנו של איכר שטיפס בסולם החברתי בימיו של נפוליאון ונישא לאישה שמעמדה החברתי היה גבוה משלו באורח שערורייתי. אם אנחנו מכירים אותו בשם אונורה דה בלזאק, זה מפני שאימץ לעצמו גינוני אצולה, שם חדש ותואר לא-קיים כדי שיוכל לשאת חן בטרקלינים הספרותיים של פאריז". כתבה אודות חייו של הסופר ויצירתו, מתוך אתר ynet. 

לכתבה המלאה - לחצו כאן.