אליעזר בן-יהודה

נולד בעיר לוז'קי (Luzhki) בצפון בלרוס. רכש השכלה יהודית בישיבה ולאחר מכן למד גם לימודים כלליים. ב-1878 החל ללמוד רפואה בפריס, ושם נתפס לרעיון של שיבת עם ישראל לארצו ולשפתו. בפריס ובאלג'יר, אליה נסע כדי להבריא ממחלה, נחשף לדיבור בהברה הספרדית, והחליט כי עליו להיות המבטא העברי.

ב-1881 עלה לארץ עם אשתו, דבורה, והתיישב בירושלים. הקים עיתונים בעברית (ביניהם עיתון לילדים) ועבד כמורה. בארץ ייסד, עם חברים לרעיון, את חברת "תחיית ישראל" (1882) ואת "חברת שפה ברורה" (1889). שם לו למטרה להחיות את הלשון העברית בדיבור, להרחיבה ולהכשירה לשימוש בחיי היום-יום בע"פ ובכתב. עשה להעשרת השפה בחידוש מלים, ביטויים ותבניות לשון ובתרגומים לעברית.

יחד עם עמיתיו הקים את "ועד הלשון העברית" (1889) ושימש נשיאו עד יום מותו. חידש כ-300 מלים (בהן בובה, גלידה, חייל, משטרה, מברשת, אופניים, הצהרה, מסעדה, גננת, רציני, רשמי, התעניינות, הגירה). תבע שהעברית תהיה שפת האם של ילדי הארץ, שילמדוה תוך שימוש בעברית בלבד, ושתהיה לשון ההוראה הבלעדית בכל מוסדות החינוך, למן גני הילדים ועד בתי הספר הגבוהים. בביתו של בן-יהודה דיברו עברית בלבד, ובנו הבכור, בן-ציון (איתמר בן אב"י) היה הילד העברי הראשון.

אליעזר בן יהודה, 1901 (באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית)

לאחר מות אשתו נשא בן-יהודה לאשה את אחותה, חמדה; לימים פרסמה סיפורים בעיתוניו של בן-יהודה וכתבה בהם את מדורי האופנה, הבישול והחברה. באמצעות עיתוניו החדיר לארץ את רוח התרבות האירופית.

הטיף לתחייה לאומית בארץ, ובשל מלחמתו בקנאות הדתית הקיצונית קנה לו שונאים לא מעטים. שונאיו הלשינו עליו לפני השלטונות, בסלפם קטע ממאמר שפורסם ב"הצבי", והוא נשפט ונידון למאסר, אך זוכה לאחר ערעור.

במלחמת העולם הראשונה יצא לארה"ב מאימת השלטונות. בארה"ב גייס כספים כדי לממש את שאיפתו להוציא את "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" - מילון מדעי ואטימולוגי מקיף, שבכתיבתו החל בארץ. בימיו הופיעו 5 כרכים בלבד (מתוך 16).

ב-1919 שב לירושלים, ועד יום מותו נאבק למען חיזוק מעמדה של השפה העברית בארץ.

לאחר מותו ערך את המילון משה צבי סגל, ואחריו - נפתלי הירץ טור-סיני (שהשלימו ב-1959), עפ"י החומר שליקט והכין בן-יהודה.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.