סמואל בקט

בקט נולד וגדל בדבלין של ראשית המאה ה-20, בן למשפחה אירית פרוטסטנטית מן המעמד הבינוני. בצעירותו הצטיין בספורט ונחשב לתלמיד מבריק. באוניברסיטה התמחה בלימודים קלאסיים, ולאחר מכן עבר ללמד בפריס. שם התוודע לסופר האירי ג'יימס ג'ויס, שהיה לחברו הקרוב ביותר. בקט שימש מעין עוזר אישי לג'ויס, בזמן שהלה כתב את ספרו "Finnegans Wake". בתקופה זו עדיין היה בקט יוצר אנונימי. הוא פירסם קובץ סיפורים שבהם ניכרת השפעתו הסגנונית של ג'ויס, כתב מאמר ביקורת על פרוסט, ואף השתתף בתחרות שירה, בה זכה בפרס - המחאה על סך עשר ליש"ט.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרף בקט לתנועת המחתרת (הרזיסטנס) בצרפת. כאשר הוסגרו לגסטאפו חלק מחבריו, ברח לצרפת החופשית, ובתום המלחמה שב לאירלנד לפרק זמן קצר. אחר כך חזר לצרפת כמתנדב מטעם הצלב האדום. השנים הבאות בחייו, עד לתחילת שנות ה-60, נחשבות לפוריות ביותר מבחינת יצירתו הספרותית. בעקבות הצלחתו של "מולוי", רומן פרי עטו, החליטו מנהלי תיאטרון הבבילון להפיק את מחזהו "מחכים לגודו" (1952) שנכתב במקור בשפה הצרפתית.

מיד עם צאתו לאור הזרקורים, הפך "מחכים לגודו" להצלחה מטאורית. המחזה מציב במרכזו שתי דמויות העומדות בחלל ריק שיש בו עץ בודד ומחכות למישהו בשם "גודו". אין הן יודעות מדוע ולמה נגזר עליהן לעמוד כך ולחכות, ובכל זאת – אינן מסוגלות לשנות ממנהגן.

עלילת המחזה, הנעדרת מבנה דרמטי מוכר של התחלה, אמצע וסוף, ואשר גיבוריה לעולם אינם מגיעים לתובנות חדשות ביחס לחייהם, מכניסה את הצופה אל עולם האבסורד של בקט ומלמדת על השקפתו ביחס למצבו הקיומי של האדם המודרני: האדם הוא יצור בודד אשר לא ניתנה לו הזכות לבחור להיוולד. את ימיו הוא מבלה בתהייה תמידית על מהות החיים ועל תפקידו שלו בתוך עולם התופעות, זאת מבלי שיהיה מסוגל להכריע אף את גורלו שלו. הניסיון היחידי להצלה הוא הניסיון לבטא את חווית הקיום במילים, ואף ניסיון זה נועד מלכתחילה לכישלון, כפי שאפשר ללמוד מתוך הקטע הבא הלקוח מתוך היצירה "אלושם", בתרגומה של הלית ישורון:

"...איך לומר, אלה מילים, זה כל מה שיש לי, וגם זה בקושי, הן הולכות ומתמעטות, הקול נפגם, יופי, אני מכיר את זה, אני צריך להכיר את זה, זו תהיה הדממה, בלי מילים, מלאה מלמולים, צווחות רחוקות, זו הצפויה, דממה של האזנה, דממה של המתנה, המתנה לקול, הצווחות שוככות, כדרך הצווחות, כלומר משתתקות, המלמולים חדלים, הם מרפים, הקול חוזר, חוזר ומנסה, אסור לחכות שלא יהיה עוד, שלא עוד קול, שלא יישאר אלא גרעין המלמולים, הצווחות הרחוקות, צריך מהר לנסות, עם המילים הנותרות, מה לנסות, אני כבר לא יודע, לא משנה, מעולם לא ידעתי, לנסות שהן ישאו אותי לתוך הסיפור שלי, המילים הנותרות, הסיפור הישן שלי, ששכחתי, הרחק מזה, מבעד לרעש, מבעד לדלת, אל תוך השקט, זה כנראה זה, זה מאוחר מדי, אולי זה מאוחר מדי, אולי זה כבר נעשה, אין לדעת, אני לא אדע לעולם, בתוך השקט לא יודעים..." (סמואל בקט).

כתיבתו הדרמטית והפרוזאית מתאפיינת בנסיונה המתמיד לקלף את החיצוני, הטריוויאלי וחסר-המשמעות, מתוך חיפוש תמידי אחר גרעין הקיום האנושי. דמויותיו משוללות זהות חברתית תרבותית, והדרך היחידה להכירן היא להקשיב לזרם התודעה הבוקע מפיהן. בדרך זו, מבקש בקט לגרום לצופיו ולקוראיו לעמוד לרגע על טיבו האבסורדי של הקיום, קיום המבוסס על נוכחות ה"אין" ועל העדרו של ה"יש".

מבחר מיצירתו המתורגמת לעברית: "מולוי" (1951), "מות מאלון" (1951), "מחכים לגודו" (1952), "אלושם" (1953), "סופמשחק" (1957), "הטייפ האחרון של קארפ" (1959), "אח הימים היפים" (1961), "אינאיך הלאה" (1981).

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

שיעור ספרות - מאחורי כל יצירה מתחבא יוצר, ומאחורי כל יוצר מסתתר סיפור. מסע בעקבות סיפורי חייהם של הכותבים הגדולים, בישראל ובעולם. פרוייקט באנציקלופדיה ynet

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן