שלח להדפסה  
הכרמל ומישור החוף

לחצו כאן להגדיל הטקסט לחצו כאן להגדיל הטקסט
בעקבות הביל"ויים במקווה ישראל
סוג הטיול: היסטורי, משפחתי
דרגת קושי: קל
משך הטיול: כמה שעות






המסלול
בעבודה קשה. מסע בזמן אל ימי החלוצים באחד מאתרי הביל"ויים


"בי"ב לחודש יצאתי בפעם הראשונה לעבודה. צריך להעיר שלרגלי הקרבה היתרה לקו המשווה, עולה כאן השמש בקיץ בשעה יותר מאוחרת ושוקעת בשעה יותר מוקדמת מאשר ברוסיה. ובחורף להיפך. מסיבה זו גם הדימדומים קצרים מאוד. קמנו בשעה חמש, עם עלות השמש, כי בשש מתחילה העבודה. תה איננו שותים בבוקר. סידרנו את כלי המיטה, חטפנו כל אחד ככר לחם, במשקל 1.5 פונט רוסי - ונלך... כעבור 20 רגע כבר עמדו רגלינו על אדמת מקווה ישראל. את החוה הזאת יסד נטר בשליחות אליאנס בשנת 1870..." (מתוך "יומנו של אחד הביל"ויים", מאת ד"ר חיים חיסין).
הביל"ויים הגיעו לבית-הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שם ציפתה להם עבודה קשה בשדות. את העבודות הקלות בגן הירק שמרו לתלמידיהם, והם עצמם בעיקר עדרו, ניקו את השירותים, ולעיתים גם עקרו קוצים בידיים חשופות. שם גם נפגשו עם הפלפל החריף שצרב את שפתיהם וגופם, לקול צחוקם של הערבים ומנהלי בית הספר.


שער ירושלים


הכניסה לבית-הספר מקווה ישראל על הדרך שמוליכה לירושלים. קרל נטר, מנהל בית הספר, ביקש לבנות שם את ביתם הראשון של הביל"ויים.


שדרת הדקלים


הסמל של מקווה ישראל. שדרת דקלי הושינגטוניה התמירים הפרידה בין השדות החקלאיים, שבהם עבדו הביל"ויים.
ה'מכינקה' - בית הציוד החקלאי. תצוגה של מכונות חקלאיות שנבנו ותוקנו שם, ובהמשך שוחזרו. מאוחר יותר נבנתה שם גם ה'דוידקה'.


מרתף היקב


מדרגות עץ מובילות לאולם חפור באדמה, מוקף אבני כורכר. בזמנו יצרו במקום כ-150 אלף בקבוקי יין בשנה. 'ההגנה' בחרה במקום כבסיס אימונים.


בית המורים


הבית מהווה פנינה ארכיטקטונית. המרתף שלו חצוב באבני כורכר, בקומה הראשונה היו כיתות לימוד, ובשנייה גרו מורי בית הספר. הבניין נעזב, ובהמשך שוקם ושוחזר, וכיום נמצאים בקומה השלישית שלו משרדי המועצה לשימור אתרים.
בית הכנסת - המבנה המרכזי במקווה ישראל, שהוקם בשנת 1896. בעל שתי דיוטות (קומות), האחת שימשה בית כנסת, ובאחרת היו כיתות לימוד. תיקרת העץ המקורית של בית הכנסת חודשה, וקטעים מרצפתו מרוצפים בשיש קרארה מקורי.


הגן הבוטני


ניטע בשנת 1930, לצורך לימוד ואקלום 1200 מינים וסוגים שונים של צמחים.


הפיקוס הבנגלי


העץ, שנקרא בפי כל 'העץ הציוני', ניטע כנראה על ידי קרל נטר והפך לסמלה של מקווה ישראל. גובה העץ מגיע לכ-20 מטר, והוא משתרע על שטח של קרוב לדונם (!). מוצאו בחצי האי הבנגלי ומכאן שמו. שייך למשפחת התותים. במהלך הצמיחה מתעבה העץ על ידי שורשי אוויר; יש לו גזע מרכזי אחד ו-10 גזעים נוספים שנוצרו משורשי האוויר שהתפצלו.


כתב וצילם: דובי זכאי







חזרה