המילים הולכות וקטנות מדי שנה. דמותך הולכת וגדלה. כבר לא כואב-לופת-מחניק כמו פעם, כבר לא שוקלת אם לקפוץ מכל חלון. רק קהות, וצער, וחוסר מנוחה, וחוסר נחמה, וגעגוע. מאוד געגוע. שלך ואוהבת, האחות ע'

מאה ועשרים קמ"ש על הכביש המהיר. מהר מדי לפי החוק, לאט מדי לפי קצב החיים שלי בשלוש השנים האחרונות. הרדיו מנגן שירים עצובים, החלון פתוח, הרוח צורבת בעיניים, אבל הדמעות ממאנות להגיע. ופתאום, אותו דגדוג מוכר עולה בכל פעם כשמנגנים את השיר שהוא כל כך אהב לשמוע, או כשמקרינים שוב את הסרט שראינו ביחד באותו לילה אפל שלפני הפעם האחרונה. עד היום אני מסובב את הראש אחרי חיילים גבוהים ובהירי שיער ברחוב, בלי לשים לב אפילו, בטח שבלי להתכוון. והראש הרי יודע שזה לא הוא, ושאין אפשרות שהוא יחזור, אבל הלב, הלב לא מסכים להניח לזכרונות, לתקווה שאולי בכל זאת, הייתה טעות... הביתה. הדרך נראית לי קצרה מדי, כשאני מבין שאני בעצם לא רוצה בכלל להגיע. ממשיך לנסוע, מוותר על הפניה ימינה וחותך את הכבישים. קדימה, רק לברוח, להתרחק. מגביר את עצמת הרדיו, וחושב עליו, נזכר ברגעים אחרונים, בחיוך אחרון, בנשיקה אחרונה. אבל הדמעות לא יורדות, לא מסכימות לצאת, לא רוצות לפרוץ החוצה. וכמו גל גדול באוקיאנוס של חומצה שורפת, הכאב מתדפק על הלב, והידיים רועדות והעיניים מטשטשות ושום דבר לא ברור, לא מובן. ושחור מתחבר לסגול מתחבר לאדום, וכל הצבעים נפרשים עכשיו מול העיניים, וכל כך כואב. ושום דבר. אפילו לא דמעה. "תבכה כבר, נו תבכה" אני אומר לעצמי, מנסה להזכר בו מחייך אלי. אבל במקום הדמעות אני מחייך פתאום בחזרה, כמעט ומרגיש את לחייו המחוספסת נצמדת אל זו שלי. אחר כך אני מנסה להזכר בהלוויה שלו, באמא שלו שבוכה ליד הקבר. ובאל המלא ברחמים, ובמילים של השיר האחרון שהוא כתב, בחיבוק האחרון שהוא נתן. את הכל הייתי נותן עכשיו, רק בשביל להרגיש שוב את הביחד. אני מתעצבן, יוצא החוצה אל עבר פרדס קרוב וטורק את הדלת בעצמה שמפחידה אפילו אותי. זה ממש לא הזמן להכנס לכאן, אני חושב לעצמי, כבר מאוחר בלילה וזה יכול להגמר ברע. אבל הרגליים נושאות אותי פנימה, והחום הנעים של תחילת הקיץ מקדם את פני, כמו גם ריח הפרי המבשיל לאיטו. ופתאום צלצול הפלאפון קורע את הדממה. אמא מודאגת. אני צועק עליה, ואומר לה לא להתקשר אלי יותר. ברגע שאני מנתק את השיחה, אני מצטער על הכל, אבל לא יכול אפילו להתנצל על שצעקתי. והצביטה בלב רק מתחזקת, והכאב רק מתגבר, אבל שום דבר לא קורה, שום דבר לא מגיע. ותחושה נוראה של כאב צפה ועולה במעלה הבטן, מתיישבת על החזה ולוחצת. קורעת לצאת החוצה, והעיניים יבשות. אני חוזר אל הרכב וממשיך לנהוג, מאיץ עוד ועוד, הכביש הישר מקבל אותי בברכה, השוליים מתקרבים ומתרחקים לסירוגין, גם החיים הם כאלה, בעצם. מגביר את עצמת הרדיו, וצורח, צורח בכל הכוח, בלי שאף אחד ישמע. בלי שאף אחד ייראה. אני מגיע לבית הוריי, עייף, הראש כואב והגרון צרוד. שעה ארורה שכזו עברה עלי, איומה ומתמשכת. מוזג לעצמי כוס של מיץ תפוזים ומתיישב מול השולחן שבפינת האוכל. אמא יורדת מהקומה השניה, כאילו חיכתה לי. עיניה אדומות מעייפות, אולי מעצב. היא מחייכת אלי, מתקרבת אל השולחן, ומתיישבת לידי בשקט. ופתאום הסכר נפתח וגשם של דמעות שטף את שנינו בדממה.

תמיד, ברגע שנשמעת צפירת הזיכרון, יוסי דירהלי – המ"פ מסיירת אגוז - קופץ לי אל מול העיניים. הוא החלל הנצחי שלי, ואל תוכו מתכנסים כל החללים האחרים שצברתי לי במהלך השנים. ובכל יום זכרון אני כותב כאן – מאז החל ynet בפרויקט ההנצחה השנתי שלו - על יוסי. וכך אמשיך ואעשה מדי שנה, ותהיה זו המצבה המילולית הקטנה שאני מציב לו. יוסי דירהלי – ענק נועז וסוער, שכל פיקוד צפון של אז, לפני 30 שנים, הכיר אותו. גבר שכל הבנים רצו להיות כמותו, וכל הבנות החסירו פעימה במחיצתו. אטלס ואפולו גם יחד. כיצד היה הילד הזה מיפו, יתום מאב ותלמיד ביה"ס של המיסיון, לדירהלי המופלא – המ"פ שללכת אחריו לחדירה לילית בלבנון - זה פתאום משחק ילדים? כריזמה בהתגלמותה, שבלא שום מאמץ מכוון גרם לכולם להתמכר אליו, למן אלוף הפיקוד ועד אלי - אחרון חייליו. בסוף, באיזו הרעשה ארטילרית סורית ברמת הגולן, ננעץ רסיס בעורפו של יוסי, ברווח הזעיר שבין הקסדה לצוואר. היו לי חברים אישיים, קרובים ממנו. אבל שום ידיעה על חייל שנהרג לא הכתה אותי בהלם ובאלם שכאלה, כמו הידיעה על נפילתו של דירהלי. וכך, שנה אחרי שנה, הוא מתייצב לפני, עם הישמע הצפירה, נעמד מלוא קומתו ו... מחייך.

במקום נר נשמה, אני שב לכתוב עליך, גיורא. את יום ההולדת ה-19 שלי עשינו ביחד - אתה ואני, בעמק עיון בלבנון. אתה נסעת במשאית של חיילי החימוש, אני הגעתי במסוק של האוגדונר (ואולי האלוף?). בדרך לבסיס פגשתם מכונית תופת. "אסון הספארי" קראו לזה. אני הגעתי כשכבר לא היית, כשדמויות בחקי ועם כיפה אספו אותך בחרדת קודש לתוך שק הניילון השחור. היכרנו כבר בבית הספר, היינו באותה השכבה, באותה הכיתה, אפילו ישבנו חצי שנה מאחורי אותו השולחן. מעולם לא היינו חברים, אבל שם, בגל הזוועות, בין שיירים מפויחים וחלקי פח שרופים, נקשרנו לתמיד. מבני המחזור שלנו, היית הראשון שהלך, הראשון שבאופן מפתיע נגמר. חצי חיים עברו מאז, כמעט 18 שנה. היו מאז גם אחרים, אולי יותר חברים, יותר קרובים, יותר נוגעים, אבל אתה היית הראשון. את השיר של נעמי שמר אני מקדיש לך מדי שנה, ובכל יום זיכרון אני מדמיין איך בחצר בית הספר שלנו מציבים את תמונתך, מסירים את האבק, ועוברים בטוש שחור על שמך, גיורא.

טוב, אלעד הוא ההרוג כמו שכבר אפשר לתאר אך הוא לא נהרג ממלחמה או פיגוע, אבל הוא נהרג כשהיה חייל, לא משנה איך... וזה היה יום לפני הצעת נישואיו לחברתו שעמדה לצידו במותו ונהרגה גם היא. הוא היה בן אדם נפלא, הוא היה חכם למד בהנדסאים, והוא היה באוניברסיטה עוד בזמן תיכון, הוא הגיע להישגים נפלאים בצבא ועד היום יש טקס לכבודו. מזה כמה שנים שהוא איננו ומרגישים זאת, אני נורא מתגעגעת, אני כבר על סף דמעות. רק רציתי להגיד, אני זוכרת אותך, אלעד שיאון.

גדי איזה אדם הוא היה נחמד מתחשב תורם כל מה שאדם רוצה שהוא עצמו יהיה היה גדי. שהיה מדריך בבני עקיבא 2 פעמים וגם הדריך בארגון קו לחיים

עודד נפל במבצע "חומת מגן" בפסח שנה שעברה. בן 20 היה במותו. בואו נצעד לחלום בלי גזע ולאום בואו ננסה עד שיהיה טוב עד שיהיה נקבור את הרובים ולא את הילדים בואו ננסה עד שיהיה טוב עד שיהיה יהי זכרו ברוך

עמית היה אח נהדר הוא היה בן 22 אני עוד לא בן 14.אני ועמית היינ עושים הכל ביחד הוא היה בשבילי כמו תאום.....ממש אהבתי אותו והוא מאוד חסר לי........הוא היה כזה חתיך ומתחשב פשוט מושלם. עמית אתה חסר לי.

אין מילים לתאר את כמות הגעגועים שמציפים אותי בכל יום בכל שעה בכל שניה שאני חושבת עלייך אח קטן שלי, כבר שנתיים עברו ואני זוכרת את אותו יום ארור כמו שהיה אתמול איך לקחו אותך ממני פרח שלי יקר שי איך ברגע אחד בהודעה אחת קטנה אמרו לי שלא אוכל לראות את זיו פניך יותר ולא אוכל לשמוע את צחוקך המתגלגל רק רוצה לראות אותך לחבק אותך לומר לך כמה אני אוהבת אותך, אפילו שלום לא הספקתי לומר לך ביום שבו יצאת מהבית ולא חזרת יותר חיכיתי לך כל הלילה אך לשוא נשארתי לבד עם חור ענקי בלב צלקת שגם זמן של מליון שנה לא ירפא לא הספקתי לראות אותך מקבל רשיון נהיגה ולא הספקתי לראות אותך מתגייס לצבא ולא הספקתי לראות אותך מתבגר בן 16 לנצח ורק אני מתבגרת ועם כל שנה שעוברת גובר הגעגוע ולמה? בגלל מרצחים ארורים שבשניה אחת גמרו את החיים שלך וכך גמרו גם את החיים שלי. אח קטן ויקר שלי, רק שתדע אני אוהבת אותך ומתגעגעת אילך את החיים שלי הייתי נותנת בשבילך לו יכולתי אנחנו עוד נפגש אני יודעת. תמשיך לשמור עליי מלמעלה. אוהבת בכל ליבי

זיכרון לארז ולמשה, נפלו על משמרתנו במחסום ארז, למחרת היום – בו פרץ השלום.... 20.5.94 לילה ראשון בגזרה. לא הצלחתי לישון, בלילה כזה האישון מתרחב וצופה בשתיקה – אל שדות חורשי המזימות וזורעי הזדון. על הקו החדש, שלושה חיילים, ובלב מועקה. יצאנו בג'יפ המ"פ - לבדיקה רגילה. עבדנו עם השומרים כחצי עגולה. לפתע הגיעו שלושה חשודים בפיז'ו. בדקנו אותם. חיוך עצבני. הם הסתירו היטב את סודם. ...שלושה צרורות ארוכים, נותבים באוויר, שודדי הנפשות טובחים בשערי השלום שהגיע... פסוקי השטן בגרונם, אש תופת בקצב מהיר. ארורים יהיו, מן האדמה אשר פצתה את פיה. על ציר השלום, משה וארז, ירויים בלא דופק. השחר גלל גלימת אופל מעל עמוד הייאוש. סהר כבד צף באינסוף ונסוג עם האופק. שר החיים קפא מנגד, בכאב כבוש. במזרח ניצתו ערפילים דקים באור זר, חיילים המומים הרכינו ראש. ואני דומע. מסוק מרחף, מבקש לנחות. כבר מאוחר. שני הרוגים שרועים בחול, גוועים עם שחר בוקע. גל העפר מכסה ים סוער של חיים. סוכת השלום שביקשתם, הייתה לשוחת האיבה. השנאה שקרעה מעלינו את מיטב בחורינו, גזלה גם אותכם, אוצרות של שמחה ושל אהבה. יד הגורל האכזר, נשלחה לקדש במותכם את חיינו. כוחות חדשים יפרצו להגן על טוהר הדם. על האדמה לוחמים, מחלקים את מעט נחלתנו, ורק בשמיים, מעבר לקשת – יש מקום לכולם.

מכתב לאחי, טובי פיינגולד ז"ל, נהרג בבלוזה 5.8.1974, בהתהפכות נגמש בעת תאונת אימונים. אני אחות אחת שכולה, אך יש המון אחים ואחיות שכולים, אני אשא את קולי למענם, למען משפחת השכול, הפעם קול אחר, המון שנים היה נדמה שנשכחו האחים והאחיות, והכאב שהבטיחו לנו שיתפוגג לא התפוגג... סלח לי אחי, כמעט שלושים שנה מיום 5 באוגוסט 1974 לא התייחדתי עם זכרך כפי שרציתי. ולעולם לא אוכל להביע במילים את געגועיי. אני מבכרת לכתוב על הכל ורק לא עליך מעין מחסום, וחומה, מעין תא סודי שאני מחניקה בתוכי ולא מאפשרת לך לצאת החוצה. אני האחות השכולה, זו שבישרו לה יום אחד בשעות אחר הצוהריים לפני השקיעה, לאחר אחת מפגישות האוהבים הראשונות בנעוריה, כמעט בת שבע עשרה וקצת. כמעט טועמת מן החיים, ובאותו יום כמו הגיפו להמון שנים את מסך הנעורים. ביום שנקטפת נקטפו נעוריי, והפכתי לאחוזת בלהות, והפכתי לאם תומכת לאימא, והפכתי לאחות שנשענים עליהם. באותו יום הפסקתי לחלום את חלומותיי והתחלתי לרצות זוג הורים סובלים וכואבים, פוחדת שמא אני ב"מעלליי" אגרום להם עוד צער בעולם. היום כשבאתי לכתוב עליך פתחתי את ספר הזיכרון לראשונה מקץ ימים רבים, וקראתי מילים שכתבתי עליך אז, נער- איש בן ,19 אשר כתבו על מצבתו נהרג במילוי תפקידו. בימים ההם לא פרסמו מעל גלי האתר על כל תאונת אימונים שהתרחשה, אז לא כתבו על מה שהתרחש בחולות סיניי בתום קרבות יום הכיפורים. בבלוזה וטסה. אם איני טועה התרחשו תמרונים נוראיים. החיילים היו בפאניקה איומה עם תום המלחמה. בני נוער שאך נלחמו לראשונה בחייהם הפכו צלי אדם. אתה וחבריך שבתם מן הקרבות בסיני וברמת הגולן חלק מכם לא שב, והחלק ששב רדוף זיכרונות מוכי הלם קרבות. אחי, ישבת לידי בקולנוע לבוש בחולצת שנות השבעים המבהיקה מביט בסרט שהייתה בו קצת אלימות, ובסוף כשנסענו בטרמפ הביתה, אמרת לי "אני לא רוצה לראות יותר סרטי מלחמה" ובאמת לא ראית סרטי מלחמה, כבר שלושים שנה אתה שוכב תחת מצבת האבן, ואני המון שנים לא יכולה להגיע אליך להסיר את מעטה האבנים מעליך, אתה מתחפר בתוך האדמה, ואני עומדת דומם בדקת הדומיה ביום הזיכרון. הרבה שנים לא יכולתי להיפרד מן העצב הנורא שהשתלט לי על חיי, והייתי ממסגרת את העצב הזה בתוך ליבי. גם אם צחקתי, הייתי עוצרת כדי שאימא לא תראה שאני שמחה, כדי שאבא לא ישמע את קול צחוקי המתגלגל, כי איך אפשר? אתה איננו. הכל הקרבתי למען אושרם של אחרים, בטעות איומה הנחתי לחיים להנחות אותי, הנחתי כי השכול חשוב מחיי, חשוב ממני, ואף כתבתי שורות המבקשות מותי תחתיך. אני חושבת שבבויידם דחוף איזה יומן שירים שכתבתי לך, בוכה, בוכה, בוכה את האין שנוצר אחר לכתך. היום אני אחר השכמה מאוחרת, אל תתבלבל, אחי, עדיין כואבת, ואולי הפצעים לא נרפאים לעולם, ואנו רק מניחים על המורסות קצת יוד כעזרה ראשונה, לעולם תיוותר כמו איזה צל בחיי, צל דמותך לעולם ירדוף אותי. גם בימים שלא עלתה דמותך, גם בימים שלא ניהלתי עמך דיאלוג. היית יכול להיות אח כמעט בן חמישים, כמעט בן יובל, לולא נקטפת בדמי ימיך באיזו טעות איומה, לולא מילאת פקודה מיותרת, לולא המפקד התעקש שתעמיס את הזלדה על כלי הרכב, לולא היית כל כך צייתן. אם ידעת מה יקרה, ולו ידעו מפקדיך למה יגרמו האם היו עוצרים אותך? האם היו עוצרים אותך לפני שעלית על המכונה שהעלית אותך קורבן? האם לו ידעו מה יקרה בתום פקודה אחת בלתי חוקית בעליל? אף פעם לא כתבתי אליך, לא הייתה בי אמונה שתשמע אותי, "התשמע קולי" נשמע לי כל כך לא אמיתי, מעין התרסה התרסתי כנגד האין, ולא הייתי מוכנה לדבר אליך בגוף שני. ספרים כתבתי על כל מיני תחושות והרגשות של אהבה, אך על אהבתי אליך לא הצלחתי להפיק ולו מילה אחת של חיבור, מילה אחת של מאמר, מילה אחת של ספר. המילים כאן מצומצמות, ובוודאי מבולבלות ואין ביכולתן לתאר בפניך את שהתחולל כאן בכמעט שלושים השנים האחרונות. בוודאי שינה מותך את חיי בצורה מרחיקת לכת ואתה לא תדע לעולם, רק מילותיי תהיינה עדות למה שהתרחש מאז עזיבתך.

קשה לי להגיד שכל אחד מהנופלים שאני מכיר היה לי כמו אח... אבל לכל אחד היה מקום בחיים שלי בזמן זה או אחר. ולכתוב סיפור על כל אחד מהם יקח המון זמן ומקום, אז אני פשוט אכתוב את השמות... דוד עזרא ז"ל דוד בירי ז"ל שרון שיטובי ז"ל שובל ז"ל מתן קייני ז"ל אביעד עקירב ז"ל ישי ז"ל אסף ביטן ז"ל דותן נחתומי ז"ל עמיר בן אריה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

ראשית, מיום שנהרגת בתקרית הצבאית ידעתי שאת אהובי הראשון אשא על לוח לבי לעולם והוא לא יהיה לי יותר מאשר אח, ואף פעם לא נהיה לנצח אוהבים. הוא הפך להיות אחי לכאב, אחי לשכול ובאמת באותו היום כאשר הגיעה הבשורה האיומה הצטרפתי אל משפחת השכול שהוא כבר שייך אליה. אני והוא הפכנו להיות משפחה ללא חופה וקידושין. הפכתי להיות השכנה שלו בבית הקברות. אחיו אברהם טמון לידך כאילו לחמתם יחד, וכאילו נהרגתם יחד באותו קרב, אך לא. אחיו נהרג במלחמת יום הכיפורים ואתה, אחי נהרגת בתאונה מיותרת בשעה שקברו את חללי מלחמת יום הכיפורים. מוות מיותר, מוות מיותר, כתוצאה מאטימות מטמטום, כחלק ממלאכת ההכנות שנערכות לקראת המלחמות הבאות. אינך מכיר את חמשת ילדיי, ואת הילד הבכור שקראתי שמו שגיא, הוספתי בתעודת הזהות את שמך כשם שני, כשבגר בני, הוא פנה אליי ואמר לי "אני חש אי נוחות עם השם הזה "טוביה", ובאמת השם הזה הוא שם סבך שנהרג בשואה, הוא שם שמזכיר את טוביה החולב את שלום עליכם, את הגולה. ואנו זוכרים גם אתה וגם אני, כיצד הילדים בשכונה היו לועגים לך על השם הזה. ובאמת מה זה חשוב עכשיו, הרי אינך. ואמרתי לבני: "עשה מה שברצונך, אתה מספיק בוגר להחליט, אינך חייב". אינך יודע שאימא כבר איננה בינינו, במשך עשרים שנה רצה ברחובות עם הכאב הזה שתקף אותה בגיל שלושים ושש, בגיל כל כך צעיר התחתנה, כי במושגי הימים ההם היה "חטא" להתאהב להתנשק ולא להינשא. בתמימות היא ילדה אותך בגיל שמונה עשרה ומקץ ימים השיבה אותך כמו היית פיקדון. כנראה, כרסמת את רחמה גם כשלא היית, ועל כן נפקד חלקה מאיתנו. אני אסיים במילים שכתבי עליך אז בספר הזיכרון כאשר היית בן 19 כמעט ואני אחות צעירה בת 17.: "פתאום אנו נוגעים בניירותיו, מלטפים אותם בידנו, פתאום נשאר רק דף נייר, תמונה, שעון, רכוש אישי. אבל הוא היה כל כך חי! נושם! ריח הזיעה עדיין באפנו, ריחו עדיין לא נס. אחי עדיין חי, אחי עדיין נושם פה בינינו. מעולם לא חשבתי שמותר לנגוע בדבריו, מעולם לא חשבתי שמותר להציץ בארון הבגדים להתבונן בכליו של טוביה, הם נראו כל כך שלו, וכך היו רק שלו. עכשיו אותם ניירות, יהיו של כולם, עכשיו יהיו זכרונות, רק זיכרונות! השירים שאהב לזמזם עדיין נשמעים באוזניי. קולו, בת צחוקו, הכל עדייןחי עימי, בליבי, אחי, לא יידום לעולם. הלא לא יתכן הדבר?! אחי ידום לעולם!? רוצה אני לרוץ אליו. רוצה אני שיבוא אלי ואחושה בפעימות ליבו. רוצה אני לחיות שוב עימו. שישוב ויאזין למוסיקה כמו תמיד, שיחיה את המוסיקה כמו תמיד. שירקוד בשובבות כמו תמיד. שיספר לי על אילנה, פרלה ואביבה. רוצה אני שישוב ויסובב את העולם על כף ידו, כמו תמיד! שיקפץ בחבל, ושהשכנה תדפוק עם המטאטא על התקרה. שיחזור ויביא את השמחה עמו..." זוהי תחושתי היום כמעט שלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כמעט שלושים שנה לאחר מותך, ואתה עדיין צעיר מביט בחיוך מנופף ידך אליי בחוף הים בשבת האחרונה, כמו אומר לי "אל תעשי שטויות", שמור עליי מלמעלה אחי, נעוריך הפכו לתום, נעוריך הפכו לנצח. אוהבת אותך, שלך, שושנה

יום הזיכרון שלי מתמקד בעיקר בשכול האישי של משפחתי. לדאבוני הרב השכול "חיבק" את משפחתי ופגע גם באמי וגם באבי - שניהם אחים שכולים. אחיו של אבא שלי טוראי בנימין בוגדרי ז"ל ששירת בחטיבת השריון נפל ביום הראשון של מלחמת ששת הימים ברצועת עזה. לא הספקתי להכיר אותו לכן אינני יכול להכביר במילים אך כל שאני יכול להגיד הוא שהוא השאיר אחריו אישה ו2 ילדים קטנים שאני בספק אם הם זוכירם אותו. המשפחה של אבא שלי תמכה בילדים וכיום ב"ה הם אזרחים למופת. על אחיו של אמא שלי סמל יורם מרגאי ז"ל אני יכול לספר כי הכרתי אותו והכרתי אותו טוב. "דוד יורם", או כמו שהוא רצה שאני אקרא לו רק "יורם", היה משתוק בכל גפיו מפגיעה בחוליה השניה של עמוד השדרה במלחמת שלום הגליל (או כמו שדוד שלי קרא לה "מלחמת שלום לבנון") כששירת כחובש קרבי בחטיבת הצנחים. יורם עמד להשתחרר וגם נרשם ללימוד ספרות, נדמה לי, באונ' העברית בירושלים. 20 שנה הוא חי את החיים על כיסא הגלגלים עם מטפל צמוד של 24 שעות ביממה. הדרך הייתה קשה, גם המצב הבריאותי לא תמיד האיר פנים, אבל דוד שלי הצליח לסיים להוציא תואר בעבודה סוציולוגית והיה עוזר לבדווים בנגב, הוא היה אדם שלא וויתר למוות בתחילת חיו. לצערי, הוא לא נשא אישה ואין לו צאצאים שיספרו את סיפורו. בערך בסביבות ינואר אשתקד מצבו הדרדר, הכל התחיל מדלקת ריאות שבמצבו הייתה שיגרתית. יורם אושפז בבית החולים באשקלון במחלקה עם עוד חולים וכנראה נדבק בדלקת שפגעה לו בלבלב. הזיהום שבעקבות הפגיעה בלבלב התפשט לתוך חלל הבטן ופגע בו. הרופאים אמרו שגם לאדם בריא קשה להנצל מחיידק כזה, אבל אני בספק שאדם כמו דוד יורם לא היה מתגבר על זה אלמלא היה רוצה בחיים(אני מעדיף לא לפרט). כשנפטר, ביום כ"ח באדר, משרד הביטחון הפגין אטימות לבקשתו האחרונה להקבר כחייל בחלקה הצבאית, גם אחרי 20 שנות נכות הוא הרגיש את עצמו חייל של המולדת שנתן את גופו למדינה. לבסוף, לאחר לחצים ופירסום הנושא בתקשורת הצלחנו להשיג אישור לקבורה שלו בחלקה הצבאית אך זה היה מאוחר מדיי משום שכורה הקברים כבר כרו את הקבר בחלקה האזרחית. אני זוכר שהלכנו כמה אנשים וכרינו בעצמנו את הקבר ולבסוף הלוויה התקיימה בזמן ודוד שלי ז"ל נקבר בחלקה הצבאית. דוד יורם ז"ל היה אדם משכיל, טוב ומטיב עם הבריות (הוא אימץ בזמנו נכה משותק ברגליו שנפגע בתאונת דרכים וסיפק לו תרופות ומכשירים שהוא היה זקוק להם). דודים יקרים שלי ושאר חללי צבא ההגנה לישראל, אני מצדיע לכם שנתתם מעצמכם למולדת היקרה שלנו, אלמלא אנשים כמוכם שהלכו ולא חזרו לא הייתי יכול לכתוב את ההודעה הזאתי לזכרם. נזכור, את כולכם וננצור את זכרכם בלבנו בכל עת וזמן. אני אחיינכם שלומי עומד לקראת גיוס לצבא ההגנה לישראל, אני מניח שלהורים שלי זה יהיה קשה (במיוחד לאמא שלי שהשכול עדיין טרי אצלה) אבל אני מבטיח להתגייס לצבא בגאון, לבוז לאלה שמשתמטים ממנו ולשרת את המדינה בגאווה שלא תסולה בפז. הגשתם לנו מדינה שלא על מגש של כסף ואני מבטיח לשמור עליה ולהקריב את חיי במידת הצורך על מנת שהקרבתכם לא תהיה לשווא. צרורה תהיה נשמתכם בצרור החיים |נר|

אם נגביה לראות, זה רק מפני שאנו נישאים על כתפי ענקים.

היית אמנם רק בן 16, אך אז, בשנת 1939, נערים בגילך כבר היו חברי ה"הגנה". רצת מעמדת השמירה, חמוש במקל, אל ביתך, הבית הקיצוני שבכפר גבתון, בלילה חשוך, כדי לנסות ולהציל את אמך ושני אחיך הצעירים מידי הפורעים הערבים שנכנסו אל הבית להרוג ולרצוח, וכך רצחו גם את נשמתך הפיוטית, שלא נועדה לקרבות אלא לספר סיפורים ולעשות שלום. רק בשנה האחרונה "גיליתי" אותך, כשמצאתי צרור מחברות מהוהות, כתובות בעיפרון, בכתב מעט פרוע (המורה העיר לך במחברת שצריך לקמץ בדפים ולא לבזבז, ואני רק קיויתי שלפחות את זה, הרשית לעצמך לבזבז, כי דברים אחרים היו אז ממילא כה בצימצום), וגיליתי במחברות היקרות הללו חרוזי שירים, וטיוטות למכתבים, ופרקי יומן, וסיפורים שכנראה אהבת להמציא ולספר לאחיך, ואפילו דברי תודה על הספר שקבלת לסיום כיתה ח' ("ייבגני אוניגין" של פושקין). קראתי כל מילה ומילה, כל משפט ומשפט. אפילו פענחתי קטעי דפים שהצפנת בכתב מורס אותו למדת בראשית נעוריך. אתה, דודי ירחמיאל, שחייך נגמרו בגיל 16, הרבה שנים לפני שנולדתי, ואתה קבור ליד אימך ושני אחיך הצעירים בחלקת קברי ה"הגנה" בבית הקברות הישן ברחובות, התחיית לפתע בליבי, ומחברותיך הישנות, הצרורות כעת בביתי, נתנו לי את מתנת היותך.

To Simcha, who I never actually met - but whom I feel I know well. I wish I could have known you. We miss you.

זהו שיר לכתבתי לזכרו של חברי הטוב בוזגלו: ישנו חבר של לפעמים, ישנו חבר של בילויים, אך חבר אמיתי,לעיתים רחוקות מוצאים. מצאתי חבר, חבר אמיתי שכזה, אחזתי בו חזק, הבטחתי שלא ארפה. גדלנו ביחד, חלקנו חוויות, סיפרנו האחד לשני, מה רוצים אנו להיות. צלצול טלפון, ולאחריו שתיקה ארוכה, השפופרת מונחת בעדינות חזרה למקומה. אימי מושיבה אותי, ואוחזת בי חזק, מודיע לי בעצב, שהחבר הלך לו לעולם מרוחק. היא תופסת את ראשי, מצמידה אותו לחיקה, דמעות מחליפות את המילים, לא אוכל לתאר את ההרגשה. הדמעות זולגות להן לאיטן, ולכל דמעה זכרון משלה, ואני בתוכי חושב ותוהה, למה, למה זה קרה? רוצה לצעוק, רוצה שכל העולם יקשיב, אבד לי חבר, אותו לא אוכל להשיב. החור שנפער שנפער בי ובאחרים, לעולם לא יתאחה ויושלם, תמיד נזכור את החבר, בוזגלו קראו לו כולם. ואם שוב אמצא חבר כמותו, אצמיד אותו אליי חזק, כי חבר אמיתי כבוזגלו, אל לו ללכת לעולם מרוחק... יהי זכרו ברוך. תודה, אריה עמיר

חובש, מ"כ וקצין. בכל תפקיד שלקח על עצמו היה מהטובים והאיכותיים שבחיילים. בחור גבוה ובנוי לתלפיות מדבר בקול עמוק ומחייך הרבה. אני צפיתי לו עתיד מזהיר בצבא או מחוצה לו. האנושיות שבו יכולה הייתה ללמד רבים מאיתנו שיעור או שניים בלהיות בנאדם. תמיד הקפיד שחייליו וחבריו יתייחסו בכבוד לעצמם, לתפקיד ולאדם מולו עמדנו. יהיה זה מתנחל או פלשתינאי. תמיד לקח ברצינות את כאבם או לחצם של אחרים ותמיד היה מוכן להטות את כתפו (הרחבה....) לעזרה. כאשר רובנו השתחררנו והתחלנו "לחפש" את עצמנו (מי בעבודה, מי בטיול ומי בלימודים) נשאר שי לשרת כמ"מ בגדוד שלנו ובמהרה קודם לסמ"פ. תמיד חשבתי שאם אקרא עליו בעיתון, יהיה זה בגלל הישג שהשיג או מעשה שעשה. ואז, יום אחד, אתה רואה את תמונתו בעמוד הראשי בעיתון. קורא כותרת מלמטה ולא מאמין. זה הוא בתמונה? אולי יש עוד קצין עם שם כמו שלו? אולי נפלה טעות? מי בכלל יכול על שי? המטען שפוצץ לו את הג'יפ והמחבל שהניח אותו, לעולם לא ידעו מה הפסיד העולם...

החבר הכי טוב הוא היה בא לארץ ללא המשפחה כי אהב אותה. היו לו לא מעט קשיים אבל הוא נשאר ושרת את המדינה בנאמנות באהבה ובשמחה. לפני שרות המילואים האחרון שבו נהרג,הפצרתי בו ,משה אולי תוותר הפעם אבל לא משה בשלו ,הלך לעשות מילואים לא משתמט , הלך ולא שב.בשיחת הטלפון האחרונה יום לפני שנהרג אמר לי-התקשרתי כדי לומר לך שלום ואני לא הבנתי....

לזכר סמלת כוכי פולנסקי ז"ל, שנהרגה בפיגוע באזור בפברואר 2001 את חסרה לי... הצחוק, האהבה שהרעפת עליי, האכפתיות והתמימות חסרים לי. אין לי חברות כמוך ולעולם לא יהיו לי. כמה חבל שלומדים להעריך אדם כאשר הוא אינו יותר. אלוהים אסף אותך אליו מוקדם כי את בן אדם נדיר, ואין כמוך. כוכי כואב לי על אמא שלך, כי כשאת הלכת היא הלכה איתך, כל כך כואב לי. אני אוהבת אותך וכל כך, כל כך מתגעגעת.

חבר. רק ממקום העבודה. החל משנת 1969 עד היום המר בתחילת מלחמת יום כיפור 1973. התחלנו יחד לעבוד בכור האטומי בדימונה (קמ"ג), חבר'ה צעירים אחרי צבא. דמותו ואישיותו הרשימו אותי, כפי שמעולם לא הערכתי אדם בן גילי. שקט יחסית, רציני יחסית, שקול, בוטח, מקרין סמכות ומנהיגות. אכן, גם צה"ל צרף את אלישע להיות קצין. הוא גם הרשים חיצונית. גבוה, יפה, שיער בלונד עם בלורית לצד... חתיך שכל נערה היתה רוצה לחבוק. היתה לו חברה, לימים אשתו, אשר אלישע אפילו לא חשב להחליפה באחרת. בשביל אלישע היא היתה הכל. דווקא זכורה לי שיחה עימו על הנושא הזה, ואני רווק פרוע באותם ימים: ואלישע אפילו לא חשב על התפרפרויות. "יש לי חברה הרבה זמן, ואנחנו מתחתנים" היה אומר לי. דבר אחד לא מש מזכרוני, ולא רק ביום הזכרון. משהו אישי ביני לבין אלישע: כתושב נתניה, הייתי עושה את הדרך דימונה - נתניה לפעמים 3 או 4 פעמים בשבוע. גם אלישע היה נוסע לא מעט בכביש ההוא, עוד שהיה דו-סטרי והנהגים החולפים אחד מול השני, יכולים היו להחליף מבטים "מקרוב". זכור לי שתמיד הייתי מחפש את הוולוו הישנה של אלישע בכביש מולי. לא הייתי צריך להתאמץ הרבה... אלישע היה רואה אותי ראשון - ומהבהב לי עם האורות הגבוהים של פנסי החזית שלו. אני לא מסוגל לשכוח את ברכת השלום הזו של אלישע, הבחור גבה הקומה, המרשים מכל בחינה, שנקטף בדמי ימיו הצעירים, במלחמת יום כיפור הארורה, בה גם אני שרתתי בחזית הדרומית, אך חזרתי, כמילואימניק, מאובק ועייף, ישר לחתונה שלי עם מי שלימים הבאנו יחד 4 ילדים. זכור לי כמדומני שאלישע השאיר את אשתו בהריון...

חוויית יום הזיכרון לחללי צה"ל אינה קשורה בזמן או מקום. אם אתה ישראלי, ואם אתה באמצע טרק בדרום אמריקה - ביום הזיכרון יעלו גלים-גלים כל הזכרונות, כל הפנים והשמות. אני יושבת כאן בשליחות כבר שנה שנייה, ומרגישה את הלמות הלב הישראלית דרך האינטרנט, דרך הסיפורים קורעי הלב, ובוכה על הנערים שמעולם לא היכרתי, על הבנים שלעולם לא ישובו, על הילדים של אנשים אחרים, שכל מה שמחבר בינינו זה שאנחנו ישראלים.

כן, היית שם בקרב על לטרון, יחד עם אבא, ואריק שרון וכל החברים שעד היום כל שנה נפגשים בפארק היוחד של החטיבה בנתניה. ואבא ביקש שלא יתנו לך להילחם שם איתו כי לא יאה ששני אחים ילחמו יחד באותו הקרב. אך לא שמעו ולא חשבו ומאז אתה איננו עוד. וסבתא, אמך, חיפשה אחריך אצל ידענים וחיכתה לך שהחזירו הגופות מירדן וחיכתה וחיכתה ואתה לא חזרת הביתה. ועברו חלפו להן 50 שנה, וטלפון מיחידת איתור נעדרים, החזיר אותך אלינו. מתברר כי שכנת לך קרוב אלינו, מישהו שכח להודיע כי הגיע גופתך וגופת קצין נוסף הגיעו לת"א, ונשארתם לכם שניכם אחים לקבר שמעליכם כתובת "אלמוני". ולא הייתם אלמונים כי בעצם היה רשום באיזה מקום כי אלו שניכם שם שוכבים ומחכים רק למשפחה שיבואו ויקחו אתכם הביתה. אבל מישהו שכח להודיע... והנה הגיע היום שהודיעו שאתם נמצאתם ומשפחתנו ומשפחת הקצין התאחדה ואחותי ובן הקצין ההרוג, שהוא קצין בכיר בעצמו, נסעו ועשו את מסלול המוות שלכם שם בלטרון. אבא נפטר לא מכבר ואני מתנחמת ברעיון כי אתם יושבים עכשיו יחד ומעבירים צחוקים וחוויות מהמלחמה ההיא. אז תמסור לאבא שאנחנו נורא מתגעגעים ואליך, אהרל'ה היקר שמעולם לא נפגשנו אך היית חלק מנפשנו מיום הוולדנו, מחר אנו עולים לקברך ונדליק לך נר ונשים פרח, אח"כ נעבור אצל קיברו של אבא ונחבק אתכם חזק חזק בלב.

היינו שכנים חלון מול חלון. כשהיינו התיכון הייתי עושה איתו תחרויות שהוא אפילו לא ידע עליהם, מי ילמד יותר ויסגור את האור בחדרו אחרון. למרות שהוא לא ידע על התחרות, הוא כל הזמן ניצח... סיפרתי לו על כך שנים מאוחר יותר, ובליל הסדר, בדיוק לפני שהוא נסע למילואים הוא סיפר על כך למשפחה שלו. לפני שנה ושבוע הוא עלה על אוטובוס בדרך חזרה למילואים, ביגור עלה מחבל והתפוצץ. הוא לקח מאיתנו את ניר. לא הספקתי להגיד שלום.

שלומי יקר קראתי את סיפור משפחתך והתרגשתי מאוד מכתיבתך. כן ירבו כמותכם, אנשים יקרים שמור על עצמך, למען המולדת ושלא תדעו עוד צער, אמן

נזכרת בעצמי עומדת בחדר, בערך לפני שנה,וקול מהרדיו בוקע ואומר: "הלוויתו של רב סרן אסף אסולין..." ופתאום הפסקתי לשמוע, ואיבדתי תחושה והכל נעלם. עד אותו רגע לא ידעתי.. לא, אני לא משפחה וגם לא חברה קרובה מדי, וגם הרבה זמן שלא התראנו, ובכל זאת... הכל נאלם, שקט. הייתי קצינה צעירה, עוד אחת מיני רבות, בלי ידע, בלי נסיון, ואתה מדריך, מסביר, בעיקר מחייך הרבה והכל נראה קל יותר... בפעם האחרונה הספקתי עוד לומר לך מזל טוב על התפקיד החדש, התפקיד שהפך להיות האחרון... לא, לא היינו מאד קרובים, קצת מדברים, קצת עובדים, הרבה צוחקים... היית עמוד האש שלי