מדינת ישראל העניקה פרס "חירות האדם" למתנגד אפרטהייד (ובצדק), בזמן שהיא משליטה משטר אפרטהייד משל עצמה בשטחים כבר 36 שנה. מצחיק. חוץ מזה, מזל"ט לזוכה. אני בטוח שזה מגיע לו.

אחלה כתבה. ואכן, "חרפה" הוא ספר מדהים.

הזוכה בפרס נובל הוכרז בשעה 1400. הכתבה הזאת עלתה לאויר בשעה 1538. אלוהים אדירים - אריאנה מלמד, איך את עושה את זה??? ידעת מראש??? התכוננת??? תוקם ועדת חקירה (או צל"ש לאריאנה)

"פרס נובל לא מקבלים בשל ה"מה", אלא בזכות ה"איך"." פרסי נובל לשלום כמן כן לספרות ברב המקרים הינם פוליטיים. כך היה בבחירת סופרים רוסיים בתקופת המשטר הקומוניסטי ולראיה דר' זיואגו היה בלתי קריא, גם בחירת מנהיגים כמובילי שלוםלא צלחה. לכן את טועה ומטעה, המה הוא החשוב ליפי הנפש הבוחרים ולא האיך.

מה העניין? זה טקסט של פחות מאלף מילה, על סופר מאוד מוכר, שמלמד קראה ודאי את כל ספריו, לפחות המתורגמים, ולא נראה גם שיש בעיה למצוא את הביוגרפיה הכללית שלו ברשת תוך שתי דקות בערך, אם מלמד לא הכינה איזו טיוטה קודם, כולל כמה אנקדוטות מרתקות. אין פה עבודה של יותר מ-45 דקות. וחוץ מזה, מלמד היא מכונת ירייה של רשימות מהסוג הזה. היא יכולה לכתוב את זה מהזיכרון, תוך שינה, ולהכין כמה סטיייקים באמצע . שתדעי. נא להתפעל מהדברים הנכונים.

עוד דוגמא לישראלי שלא יודע לפרגן.

כשמנסים לתרגם את המשמעות שלו לעברית, מתעורר חשק עז לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה לתמיד.

לדעתי הנקודות שציינת בהחלט ראויות להתפעלות. נכון, כנראה שהטיוטה הוכנה קודם לכן, אך להיות מסוגלת לכתוב אלף מילים שכאלה "גם מתוך שינה"- וואוו...

http://www.mcinvent.com/chapter1.htm

"חרפה" היא חזיון למה שיקרה פה אם תקום מדינה דו לאומית. שתי מדינות לשתי עמים!

פעם אחת לזוכה פרס נובל לספרות, שספריו אכן ראויים לפרס. פעם שנייה לאריאנה מלמד, שכפי שציינו חברי, טרחה וכתבה את המאמר מהר מכל כותב/ת אחר/ת בכל מדיה אפשרית. וכן, אריאנה ככל הנראה קראה את כל כתביו של הסופר המרתק הזה קודם, זו מומחיותה. להבדיל ממבקרי ספרות שמתהדרים בעובדה שאין הם קוראים את הספר עליו הם כותבים ביקורת עד סופו, אריאנה קוראת גם קוראת, לעיתים יותר מפעם אחת...

לכל מי שרוצה לדעת איך עלול להיראות המצב כאן אחרי "פרוץ השלום" כדאי לקרוא את "חרפה". וככל שימשך הכיבוש יחריף המצב. נכון הסיפור הוא על דרום אפריקה אבל הדימיון בין המצבים מעורר הרבה הרהורים נוגים.

אם כל הערכה ולחרפה, וגם לפו שאת שניהם מאד אהבתי. מחכים לברברים הוא הספר הנועז והחושב יותר. לחשוב שנכתב בשיא האפרטהייד, בעוצמה כזאת של פסימיות ריאליסטים, נבואה שקיימה את עצמה. בהחלט מגיע לו

יש לו ספר אחד טוב ("מחכים לברברים") וזהו. "חרפה" חולני ומבחיל. "עלומים" חלש.

שני הספרים שקראתי חרפה ומחכים לברברים מצויינים, ראויים וטובים, אין מישהו ראוי יותר.