6. הפרגית שעפה
| שף הנשמה , |
ת"א |
|
(27.02.05) |
באחד מימות החורף בעודי מדווש במרץ בשיעור הספינינג, מזיע מכל מקום, ונשימתי על סף הנתקות סופית, אני שומע חבטה איומה מאחורי, מבין אגלי הזיעה המצמצמים את טווח ראייתי ובוודאי אף מטשטשים אותו, אני מבחין בצללית (הרי השיעור נעשה בעלטה מוחלטת עם מעט אורות סגולים, הגורמים לבעלי עדשות המגע להראות בעלי עיניים סגולות, לבעלי תיקוני השיניים והכתרים – רואים את הסוד).
הצללית עשתה קולות של נשימה מהירה, אז הבנתי מי הלה. (רק לפי הנשימות). שולה (ברור שלא קוראים לה שולה וזהו שם בדוי). תמיד שהמדריך מצווה על כולם, להוסיף עומס. שולה, תמיד אבל תמיד, מסובבת את כפתור העומס לצד השני, לצידו של ה"אין עומס יותר , בואו נטוס" , ואז בגלל שאין עומס, רגליה הקצרות אינן יכולות להדביק את קצב הדוושות, וזו האחרונה , בדרך כלל, עפה קדימה או לאחור, ותמיד אותו קול חבטה עמום, ונשימות קצובות.
את האמת היא כבר רגילה, בכל נפילה שלה היא צוחקת, אלמלא זה היה עצוב, הייתי צוחק אף אני. אבל "שולה", לא מוותרת, היא נעמדת על רגליה הכושלות, וממשיכה לדווש במרץ מקפידה הפעם לא לשכוח לאיזה כיוון יש לסובב את כפתור העומס.
לפעמים נשמעת חבטה שנייה, אחרי ההוראה להגדיל את העומס עד כמה שאפשר, אבל זה בגלל שהיא לא תמיד מרוכזת. בשלב הזה אני צוחק. ולא רק אני, גם היא.
אחרי החבטות, ההזעה, וההרגשה הנהדרת, יש לציין, כולם רצים למקלחות, ומתחילים לחשוב על הזלילה הבאה. בהביטי ב"שולה", מחויכת בבישנות, מבטה כמעט מתנצל על ההפרעה החוזרת בשיעור, עומדת בפתח אולם האימונים מתנצלת בפני כל היוצאים כאילו היא עומדת בפתח אולם הבר-מצווה של גדי (הבן של השכנה) ומודה לאורחים שבאו, הגיע גם תורי לצאת את האולם, היא חייכה בבישנות של ילדה בת 16 ואמרה, -"מצטערת על ההפרעה בריכוז אני יודעת כמה זה חשוב". חייכתי חזרה, אמרתי –" באמת לא נורא" , למרות שזה היה באמת נורא, הסימנים הכחולים על הירך.
פסעתי החוצה, בדרכי לביתי, הבחנתי בשולה מהלכת לאיטה מעט מוטרדת, פסעתי לעברה ושאלתי , מה העכיר את הרוח (כאילו לא היו לה די סיבות), אמרה ששום דבר רציני אבל הבריזו לה לארוחת החלבונים של אחרי האימון.
הצעתי ברוח הפיוס, נאכל יחד. אמרה –"יופי" חייכה חיוך מאושר , המוזר שאפילו לא היססה, ואז הוסיפה "שיט, קרן, אני חייבת להודיע לה" , הוציאה את הפלא, הקישה מעט ספרות, והופ- קרן היתה על הקו מצידו השני "קרן?, כן, שוב, אבל פעמיים, לא חשוב אני הולכת לאכול אז אני אגיע עוד שעה" , ואנ כבר חשבתי, שעה? לא משאיר הרבה זמן להכנות...אבל מספיק.
הגענו למטבחי הקט, שם קיבלתי הרצאה ארוכה מפה ועד לשם, על זה שהארוחה חייבת להיות דלת שומן, אולי בכלל בלי, עתירת חלבונים, ומעט פחמימות בשביל ההרגשה הטובה והנעימה, וגם שיהיה חם בדרך לקרן.
הוצאתי את חזה העוף ש"הכינותי מראש", ובגלל כל ההרצאה הבריאותית החלבונית ודלת השומן למיניו, החלטתי שיהיה זה קציצות עוף ברוטב עגבניות, ומעט אורז, או פתיתים או תפוחי אדמה. היא החליטה אורז. שיהיה , והיה לי במקרר, לשמחתי.
אז לקציצות עוף, פשוט מהיר ומזין וללא כל שומן.
חזה עוף שלם - שזה הרבה , או 3 שניצלים.
2 בצלים חתוכים לקוביות.
מעט פטרוזיליה (רבע כוס) קצוצה
מעט כוסברה (רבע כוס) קצוצה
פירורי לחם (מה שיש, מתובלים או לא, לא משנה) – חצי כוס.
פלפל
מלח.
את כל המרכיבים מכניסים למעבד מזון, מרסקים ללא רחם, עד אשר הכל הוף לגוש אחד עיסתי ודביק.
מזה אפשר להכין קציצות.
לרוטב.
3 שיני שום כתושות.
מעט שמן (כף) זה דל!! ובכלל אפשר שמן זית.
בצל קטן חתוך לקוביות.
עגבניות מרוסקות \ שלמות מקופסא או טריות (אם טריות אז לפחות 3)
רסק עגבניות (כף וחצי או קופסא קטנה)
מלח
לטגן מעט את הבצל הקצוץ, עד שישקיף, להוסיף את העגבניות המרוסקות \ שלמות עם הרוטב שלהן. להוסיף חצי כוס מים. לשים על אש בינונית, לחכות שירתח ואז להנמיך את האש.
קורצים כדורי טניס שולחן מעיסת העוף, מניחים בעדינות ברוטב המבעבע. מחכים לא יותר מ-20 דקות ואם חסר מוסיפים מעט מים, לא להטביע את הכדורים.
לפני הסוף מתבלים במלח, וחצי כפית סוכר. מי שרוצה חריף יוכל להוסיף בזמן טיגון הבצל פלפלון חריף שיוציא את טעמו.
מגישים חם חם, על אורז או כל תוספת אחרת.
ושולה? אמרה תודה מקרב לב, לקחה שאריות לקרן. נפגשנו בשיעור שלאחריו. שולה החליטה שלא להזיז את העומס. קול חבטה יותר לא נשמע.
בתיאבון,
שף הנשמה.
|
סופר ארוחה
