לא ראיתי שמדיבורים יוצא יותר מדי טוב. צריך לדאוג שהילדים יסתובבו בחברה טובה, ואז חסל סדר מצוקות ודכאונות ופסיכולוגים בגיל מאוחר.

אני כבר לא ילדה, אבל עדיין זוכרת טוב מאד את הסבל שסחבתי אחרי שנולדו לי אחים תאומים. לא חושבת ששיחות עם הורים יכולות למנוע את כל מה שהרגשתי כל השנים

זה באמת שדה קרב שם בחוץ, ולשדה קרב צריך להתכונן. המון אימונים קשים יגרמו לזה שהקרב יעבור חלק יותר

מצד אחד אתם מנחים לתפח דיאלוג ומצד שני בדיאלוג צריך "להסב את תשומת ליבו של הילד לנושאים אחרים"?, מה לעבוד עליו? מה שונה פה נסיפורי הפיות? אנא תסבירו

אין תחליף לדוגמה אישית של ההורים, ש"נספגת" בתת מודע של הילד לאורך החיים. החשיבות של חינוך מילולי מכל הסוגים הוא שולי יחסית.

תסביר לילד שלך בעדינות שאנחנו מתים התולעים אוכלים אותנו,יוצא מגופנו ריח של צחנת מוות,ושלא מחכים לנו 72 בתולות למעלה

כשאנחנו הולכים לישון אנחנו לא שומעים ולא רואים - ניתן להביל למוות (שינה בלי קימה) או להדגים על חרקים (לא להרוג בכוונה) אלא להראות חרק מת לדוגמא פרפר (לא כואב לו והוא הלך לישון לתמיד) כך אני הייתי עושה, כמובן שצריך לכוון את התשובה לרמתו וגילו של הילד ובסוף גם אנחנו לא באמת יודעים מה זה תומן בחובו המוות

אמא שלי הסבירה לי שלמרות שאני לא באמת רואה אותו הוא בשמיים ושומר עלי... היא לקחה אותי לבית הקברות והסבירה לי שזה הבית החדש של סבא ושהוא גר למטה למטה ואם אני רוצה אז אני יכולה לדבר איתו שם והוא ישמע... עד היום אני זוכרת את ההסבר.... אמא שלי הכי טובה בעולם!!!

שיוצאים מהם מחוזקים? אז מה פתאום להתכונן? זה מזכיר לי קורסי הכנה לכיתה א' וכל שאר השטויות האלה של הכנה לקראת ההכנה

אז ככה, הגוף מת חמודי, לא אתה, אחרי שהגוף יפסיק לפעול ולתפקד, הוא ימות. אתה חמוד שלי תמשיך הלאה ותיוולד מחדש בגוף חדש. ולמי שלא מאמין שיסביר, איך אפשר לפחד מהמוות אם אף פעם לא היה מוות לפניי? ותחשבו על זה?

הוא התחיל לדבר רק על זה ורק זה היה לו בראש.לכל מקום שהלכנו הוא היה שואל -ואם יבואו מחבלים ויהרגו אותנו? ואם כולנו נמות? אני לא חושבת שצריך כל כך לפרט.אני נגד מהדורת חדשות עד גיל 10 - תנו לתמימות שלהם זמן!!!!

זהו? חברה טובה, ואז חסל סדר מצוקות ודכאונות? אתה כנראה מדחיק חזק את חוויות הילדות שלך בקיבוץ. מה זה חברה טובה? ילדים שהם לא פושעים? למה, אצל ילדים כאלה אין מעמדות? לא מעליבים/מרביצים/מתעללים (פיזית או רגשית)? אין ילדים דחויים? אין קשיים בלימודים? אין יחסים מורכבים במשפחה? מציעה לך לבקר קצת אצל פסיכולוג, אולי הוא יעזור לך להפסיק להדחיק.

אם הילד קטן והמת קרוב משפחה אהוב, אפשר לנסות להסביר לו שמוות הוא פרידה כואבת אבל המת תמיד יחיה אצלו בזכרון. בגיל גדול יותר אפשר לדבר על כך שמוות הוא חלק מהחיים, כל האנשים מתים ולרוב אין להם שליטה מתי. ואולם מה שחשוב הוא מה עושים עם החיים, כיצד מנצלים אותם ובאיזו הרגשה מגיעים למוות - הרגשה שניצלת את חייך או לא. לסופר האמריקאי מיץ' אלבוים יש שני ספרים קריאים מאד בנושא.

וכדאי שהקוראים יבינו ויטמיעו את זה היטב. צריך ללמוד את זה כמו כל דבר אחר ואם ילדיכם חשובים לכם, תעשו את זה לטובתם ותגלו כמה אפשר ללמוד. ראו למשל את התכנית "מלאכים קטנים" בערוץ 8

יודעים ליצור את האיזון בין חינוך, הצבת גבולות ואהבה לילד. הכל מתערבב אצלם והם חושבים שהאחד בהכרח בא על חשבון האחר. אני למדתי המון (!) מספרים שונים בנושא הורות (לדוגמא - הלוחשת לתינוקות והלוחשת לפעוטות) והרגשתי שהכל תחת שליטה ופרופורציות נכונות. התוצאות בשטח - אני אם מאושרת וכך גם בני. הורים יקרים - תקראו, לכו לסדנאות - הרווח יהיה כולו שלכם ושל ילדיכם!

האם ישהו יכול לייעץ להורים מתגרשים של בן 22 שמתקשה להתמודד עם המצב החדש ונוטה להזדהות עם ההורה הנעזב?

רגע, לא הבנתי... סבא בשמיים או עמוק באדמה בבית החדש שלו?

אסור להגן יותר מידי ממשברים. לאף אחד לא קרו נזקים איומים אם היו לו משברים נורמליים בחיים. ונורמליים אני מתכוונת לידת אח, מחלה, או כל בעיה שעוברת על הרבה מאוד ילדים. אם תגנו עליו יותר מידי, בסופו של דבר הוא לא יוכל להתמודד עם העולם האמיתי. מה הוא יעשה כשהמפקד בצבא יכעס עליו? וכשהבוס יפטר אותו? צריכים להיות מוכנים, ומודעים. ולא "מחוסנים"

כל הורה צריך לבדוק את אופן התמודדותו בעבר/בהווה עם מצבי משבר, ולהקיש מזה איזו דוגמא סופג ילדו, ואם יש מקום לנסות ולשנות

הורים היום מאוד דואגים לילדים ומפנקים, וזה בסדר, אין רע בפינוק. ילדי שמנת גדלים בריאים, יפים וחכמים. מה שאולי באמת מסתתר מאחורי הביטוי "ילדי שמנת" הוא משהו אחר, לא הפינוק. הרבה הורים לא משחררים את הילדים מאחיזת החנק שלהם, לא נותנים להם את ההזדמנות לרוות מטעמה של החברה בחוץ, אקט מגונן שרק הורס את הילדים, כי החברה היא מה שהילד אמור בסופו של דבר לפגוש, להגיב אליו, להיות חלק ממנו. צריך לתת לילדים להתנסות, לעודד אותם לצאת עם חברים, להסתכל מלמעלה ולכוון בשקט, לשים גבולות כשצריך, לדבר איתם על מה שעובר, לא לבוא שיפוטי, לתת להם מודל לחיקוי, ורצוי שיהיה מודל טוב. הכי חשוב זה לתת כלים להתמודדות עם אתגרים - לא רק לדבר, לתת לילדים עצמאות ע"ףי זה שמשתפים אותם - בקניות, בבנק, בהחלטות, בארגון הלימודים שלהם, החובות והזכויות, מטלות בבית וכו'. יש פה דאגה אבל גם מתן אחריות לילדים, זה הכי חשוב לדעתי. הורה לא צריך להיות הורה "רע" שרק אומר "לא" כל הזמן בתורת "אני מציב גבולות" ולא צריך לזרוק את הילד לחברה המסואבת שלנו אבל גם לא להיות "אני אגונן עליך מפני החברה ואתן לך את הכל אם רק תהיה טוב (וכמובן "טוב" זה רק בעיני ההורה, הציפיות שלו מהילד - מתכון בטוח ליחסי תלות וחוסר בגרות נפשית). הורה צריך להיות קביים לילד. להכיר בעצמאותו המוגבלת ולעזור לו לפלס ולבנות את דרכו בעולם הגדול. כבר יצא לי לראות הרבה ילדים חכמים, נבונים ומושלמים מכל בחינה שהיא - רק מה, אימפוטנטים גמורים, לא מסוגלים לקום מהמיטה, נעלבים מכל גרוש, לא יודעים איך להיות קצת דיפלומטים וכו'. בני 25 פלוס שהזמן כנראה פסח עליהם. ראיתי גם ילדים לא הכי מוכשרים בעולם, אבל הם מזיזים דברים, הם יודעים להסתדר עם אנשים, ליצור להם רשת חברתית, פעלתנים, מבינים עניין. מה שנותן ההורה יכול להשפיע בצורה בלתי תתואר על התפתחות הילדים. קביים. תחשבו קביים. ותדדאגו להתאים את גודל הקביים למצב של הילד, לסגנון האישי שלו (וכל אחד מכיר/ה את הילד שלו/ה...) ולשלב שבו הוא נמצא, למצב, בקיצור לפעול בהיגיון... - קביים קטנים או קביים גדולים אבל עדיין קביים.

ואגב, כשתמצאו את החיסון נגד משברים, אנא, גם אני רוצה אותו, כמבוגרת. איך בא לי להיות חסינת משברים. בחיי, איזה אוסף של שטויות.

אמון של הילד בהוריו. כדי שיאמין להוריו חייב להיות בסיס מוצק של אמון שנרכש קודם לכן. אם מרחו אותו וסיפרו לו מעשיות בכל התחומים הוא, מלכתחילה, לא יאמין לאף מילה. רק מכאן אפשר להפיג פחדים ולתת הסברים שיגיעו אל ליבו.

אין כבר ספק לחוקרים, הסלולרים שמשדרים ישירות למוח של ילדינו גורמים לנזקים בילתי הפיכים למערכת העצבים, ולמערכות נוספות, כך שאם אתם רוצים ילד מוצלח, אל תיתנו לו נייד ותרחיקו אותו עד כמה שאפשר מאנטנות סלולריות

מה זה משנה מה נסביר לילד? החיים הם לא פיקניק והעולם המזעזע הזה אליו החלטתם להביא את ילדכם אליו לא הולך להשתנות אף פעם. רב הסיכויים שילדכם יחווה בחייו משברים בין הוריו, אהבה נכזבת מה היא, קשיים חברתיים, קשיים כלכליים, מלחמות, חוסר צדק משווע, ביקורת מתמדת מצד הסובבים, ציפיות ואכזבות לאין ספור, מותם של אהובים ויקרים, מחלות ועוד ועוד. אני בספק רב אם שיחת עידוד ומוטיבציה מצד ההורה מסוגלת לרכך את כל המכות אותן החיים טומנים לנו. אין ספק שהורים טובים, חכמים, רגישים ופתוחים הם עדיפים, אך גם הם לא ישנו את העובדה שהחיים הם פשוט קשים. כשאנשים מביאים ילדים לעולם הם לא לוקחים בחשבון שאולי לילד שלהם יהיה כאן רע. ולוא דווקא בגללם, בגלל החיים.

היכן ניתן לרכוש את הספר?

קיים ספר מצויין לילדים על התמודדות עם מוות שנקרא "זוזי שלנו",

אם האחות תתן לילד מנת חיסון גדולה מדי היא מסקנת את חיו . ואם אני אתן לילד שלי מנת יתר "פסיכולוגית" לפי הכתבה לחסןף אןתו למשברים קטנים מדי פעם... מאיפה אני יודעת מה המנה המותרת שלא תסכן את הנפש שלו! חוץ מזה הילדם שלנו נחשפים כל יום לבעיות . בגן בבית ספר במשפחה זה לא מספיק!