זה הצלם הכי מוכשר שראיתי בחיים והוא רק בן 19

אם תגיד שכתבת אותה בעשר דקות כשחיכית שאימו של הבועט תצא מהמקלחת - גם אז זה יהיה רק כמעט נסלח, וגם אז רק בהתחשב בעברך הפובליציסטי. המינגוויי בלי להזכיר את איים בזרם? את הקץ לנשק? את למי צלצלו הפעמונים? את hills like white elephants? את שלגי הקילימנג'ר? המינגוויי הוא המשורר האבסולוטי של נפש הגבר, לא פחות ולא יותר. וזה לא מהותי בכלל אם שם הוא נשמע שוביניסט ובמקום אחר הוא מצטלצל גזעני למישהו. תשאיר את הנקודות הפרשניות האלה לפוסטמודרניסטים, האקדמיה גדושה בהם להתפקע. המינגוויי תיאר, כמו שאולי אף אחד אחר לא יכול/ניסה, את מה המשמעות של להיות גבר - את החיפוש האינסופי, המרדף אחר המעשה שיעניק משמעות נעלה יותר לקיום, הסבל הבלתי נמנע שנלווה לחיפוש הזה, הכאב שבכניעה לפיתויים שהחיים מציעים תמורת הפסקת החיפוש הזה (בית, ילדים, רעיה). והוא היה מודע למחיר שגיבורים (במובן של דמויות מרכזיות) משלמים על הבחירות שלהם - לא בכדי רובם המוחלט של סיפוריו מסתיימים בטרגדיה. כמו חייו שלו. לא יודע מה שמעת וקראת על/של המינגוויי, אבל כחלק מרעיון החבר'ה, תנו למישהו שהכי אוהב את הכתיבה שלו להסביר למה לדעתו הייתה לו השפעה תרבותית עצומה כזו. אם אין לכם אחד כזה אשמח לעשות את זה בעצמי, בהתנדבות.

שלא כתבתה כמה טועים הישראלים וכמה צודקים הפלשטינים...

אין חברה ואין כלום הכל אינטרסים מכל סוג שתבחר-חיים,מוות,כסף,נשים,עבודה או כל צורך הומני-חייתי אחר.

הסיפור האמיתי של חבר'ה הוא לא בסדיר, שם אנחנו עדיין לא ממש גברים אלא סתם מתבגרים מחוצ'קנים. גברים יש במילואים. שם נרקמים הקשרים החזקים באמת הנבנים לאורך שנים. שם קמות להן חבורות הגברים האמיתיות, שעבורן, ואך ורק עבורן, אנחנו מוכנים כמעט בכל זמן ובכל מצב, לעזוב את האשה והילדים, את העסק, את הלימודים, ולחרף את נפשנו בלבנון, שכם וכפר דרום, לתזז בג'בלאות עם 20 ק"ג על הגב, ללבוש את המדים המצחינים והמרופטים מהקיטבג, להתלכלך בתערובת השמן-סולר מהנשק, לישון בשק שינה סקוצ' באוהל דולף, לשתות מים ממימיה מעופשת, לקפוא מקור בינואר בצאלים, לשתות תה מגעיל מספל כחול עם סימני כיבוי של סיגריות, לחפש ללא הצלחה מקלחת עם מים חמים, ואפילו לשמוע את בסובלנות את זיבולי המוח של המפקדים הבכירים שלגמרי לא מבינים למה בדיוק אנחנו יושבים כאן מולם בהכנעה בשיחת מח"ט או מפקד אוגדה. הם לא יודעים כי על הזין שלנו המדינה הזאת. אנחנו כאן רק בגלל החבר'ה.

היות ובאמת קשה לשמור על קשר עם החבר,ה מהסדיר, המציאו את המילואים. הצבא דואג שנפגש פעם-פעמיים-שלוש אינטנסיביות בשנה, ונוכל לתחזק את החברות. אחרי עשר-עשרים שנה חלק מהחברים יישארו כאלה גם בתום תקופת המיל'.

נהניתי לקרוא. הכתבה היא יצירה בפני עצמה. תענוג לקרוא.

אין כלום שיכול להתחרות בחברות בירוק

אם לא היית בגולני, צנחנים, נח"ל, שריון או הנדסה. אם לא שכבת בלילות רטובים וקפואים. אם לא "טיילת" בסמטאות חשוכות. אם לא פחדת כמו הפחד עצמו. אם לא הסתערת בטירוף. אם לא חייכת חיוך עייף וזכית לאחד כזה מזה שלידך. אם לא קיבלת טפיחה כשחשבת ליפול. לא תבין מילה מהכתבה הזאת.

החיפוש הזה איננו נחלתם של הגברים בלבד, חיפוש המשמעות ומה שמעבר. נשים הן יותר מאשר התחנה הסופית במסע, שם הן מחכות לך עם הילדים והתבשילים. בכל זאת.

"האמינגוויי מעולם לא היה סופר טוב באמת...הזקן והים ספר טהור באמת...קרע את התחת...שיער חזה מלאכותי....ספר שהפאפא כתב....בדרך הנכונה לגבר לחיות....מילוי של קודים פיזיים...תיבת הפאות המלאה בתלתלי ציצי מלאכותיים..." זהו. כאן הפסקתי לקרוא. כי כתיבה מבחילה כזאת, ועוד על האמינגויי, לא קראתי מזמן.

המאמר הזה הוא לא ההתייחסות הראשונה לתופעת/תחושת החבר'ה, לא אמור להיות המסה הספרותית המוחצת שתאפיל על המינגווי, התמונה של אביר סולטן אכן יפה אבל לא צריך להיסחף - המאמר יותר, ושלח לא שונא את מכבי. בסך הכל הערה על כך שסופר שנחשב למבין גדול בנפש הגברית (נשים יגחכו בערך עכשיו) פיספס את אחת התחושות הבסיסיות/חזקות בחייו של גבר. שלח - תמשיך בדרכך. יש אנשים שמעריכים כתיבה רהוטה, מוח ערני והבנה+אהבה לכדורסל (ראיתי אותך מראיין ב NBA - היו לך שערות). תגיד, מה יהיה עם מכבי? :-) simonsnowlock@hotmail.com

ואני החזקתי ממך עד עכשיו... (גם בעלי, אבל הוא רק בעינייני ספורט...)

הכתיבה שלך גורמת לי שתי תגובות, כל אחת בתורה. שתיהן קשורות בנוזלים. אחת מהן היא יריקה. האחרת דמעה היורדת מעיני. הפעם זו הדמעה. לטעמי, תמשיך עם הדמעות. תהיה בריא ושמור היטב על בנך.

אז אתה יודע להקליד רשימה של כמה ספרים של המינגוויי... קהל הקוראים ברשת העברית בשוק. איך זה שאף עורך לא חטף את הכשרון שלך עד עכשיו? אגב, אתה כזה גאון שבטח שמעת גם על הפסוק הנודע ממשלי, "יהללך זר ולא פיך". למה שלא תתחיל ליישם? שלח - תמשיך להפיק פנינים. קהל הקוראים העברי מתמוגג.

אין חברים חביבי, הכל אשליה, הכל תמיד בערבון מוגבל - גם אם אתה מאד רוצה להאמין שזה לא כך. תהנה כל עוד אתה מספיק תמים כדי להאמין... (או שאולי לעולם לא תתפכח.. מי יודע אולי מוטב כך..או כמו שאומרים: שין שכל אין דאגות, אין מוח אין כאב ראש).. אולי זה מסביר קצת את הנאיביות המעופפת שלך גם בנושאים פוליטיים. שבוע טוב.

בהתייחס לעובדה שאנו מדברים על כתבה במגזין חודשי שתפקידו להעביר את הזמן - למשל בטיסה - בצורה ראויה חשוב לפעמים לקרוא לעומק אין כאן ביקורת ספרותית על סופר יש כאן אפשרות להתנתק מהעשייה היום יומית - שלא תמיד קשורה ברגש - אלא במכניזם ושאנו מתנתקים מהזבל היומי וחשוב לנו להפליג למקומות נעימים אנו נזכרים בעומק החברות של ה- חברה שלמרות שלא כל יום אנו בקשר - שצריך - נהיה הראשונים לבוא - לעזור - לסייע כי החוויה המשותפת יחד - יצרה את החברות האמיתית והקשר לאינטרסים נשאר רק אצל החלאות - שהיו כבר אז - חלאות

לא טענתי שהחיפוש הוא נחלתם של הגברים בלבד, לא טענתי שקשר לאישה אחת הוא תום החיפוש. מה שכן טענתי הוא שהמינגוויי מייצג, או מזקק תפישה שבעיניה שני האלמנטים האלה נ ת פ ש י ם כגבריים, מקום שבו הציוויליזציה מייצגת קונספירציה להצר את צעדיו של הגבר. אפילו מחוץ להמינגוויי, תחשבי איזה חלק יחסי מהסיפורים שסיפרו בני אדם באינספור תקופות ומקומות קשור לגברים שיוצאים אל עבר הלא נודע - מסוכן - פראי - כדי לחפש את המשהו שישפוך משמעות על הכן מוכר, הנח, המבויית. מאז נמרוד או גלגמש ועד "בחורים רעים II" (שלא לדבר על המערבון, למשל) האלמנט הבסיסי לא השתנה - אלו תמיד הגברים המחפשים. המינגוויי דווקא מציג את תמונת מראה הפוכה לנרטיב המוכר הזה\ אצלו אין סוף טוב, מה שעושה אותו הרבה פחות שוביניסטי והרבה יותר מהורהר ממה שמנסים להציג אותו, אבל אני חושב שאני קצת גולש, אז אני אעצור כאן.

אולי כי הוא איבד את העין בקרב?

למילה חברים - וגם חברות, אצל נשים, והתובנה בעינה עומדת.... מקסים.... עופר אתה כותב בחסד :)