אחר במקום "חוויה מטלטלת"? החיים הם לא מרתפי השבכ.

אותנו ואת כל העולם ואישתו בעליבות והאלימות שלהם

הספר הזה הוא לא קשה מדי לקריאה. אין הוא מרבה במילים ולא בהצהרות מפוצצות וגלובליות על החיים ועל עוולות האדם החמוש או מנהיגו. מצד שני הוא לא קל במיוחד לעיכול, ולא משנה מאיזו תרבות הכיבה הקוראת מגיחה. עיני הסב הזקן בסיפור מתוארות לפרטי פרטים מספר פעמים, ומתוכם אנו רואים את המתרחש, מתוכם אנו שומעים את מחשבות הקטנות על משמעות האדם בתוך אפיזודה של מלחמה ברוטאלית ונטולת הגיון כמו זו שהתחוללה באפגאניסטן הכבושה תחת שלטון שמאל, קומוניסטי, סובייטי, ברברי, המונע מרגשות של עליונות תרבותית מעל האפגאנים. בעוונותי לא קראתי את רודף העפיפונים ולא את מוכר הספרים מקאבול, כך שאמנע מהשוואה של הנובלה הזו למה שמבקרים רבים קוראים "בונבון" ספרותי אקזוטי. הספר הזה לא משאיר לקורא טעם של ממתק בפה. אפילו לא קרוב למשהו מתוק. אולי זה הטעם של סוף סיגריה זולה שקיבלת בכלא הצבאי אליו זרקו אותך אחרי שסרבת לטרנספר יהודים מגבעה חולית בדרום מערב ארץ ישראל. אולי זה הטעם שנישאר לך בפה אחרי שסעיד בן ה19 התפוצץ בקו 16 שחלף על פניך ליד הכניסה לחליסה, ואולי זה פשוט מה שהרגשת בגיל רך כשתחבת חול לפה בארגז, בגנון. הדבר היחיד שממתיק משהו במציאות של הסיפור הזה, זה דוגמת התפוחים הרקומה על ה"גולה סיבּ", מטפחת מסורתית אותה הוא סוחב עמו בחלק ניכר של הסיפור. גם אם יש לו תפוח טרי לתת ליאסין, נכדו, הוא חמוץ ופניו של הילד מחמיצות כבר בביס הראשון. ובאמת, אני לא רואה איך אדם בן רחם ורחמים, מסוגל להרגיש רגש נינוח כלשהו לאחר שכפרו נחרב בידיים קומוניסטיות, כל משפחתו נרצחה ושארי בשרו היחידים הם בנו מוראד העובד עבודת פרך במכרה פחם, ונכדו ששמיעתו נלקחה בידי כמה טנקים של הקרמלין. אם קיוויתם שפה רווה הגיבור חרוש הקמטים שלנו את תלאותיו, חבל. את הבשורות הוא צריך למסור לבנו, ובזמן שהוא מחכה בטרמפיאדה למישהו שיקח אותו לשם, הוא מתבונן בנכדו ומפתח שיחה עם בעל דוכן שעמד ליד, מירזא קאדיר, שמשרת את הזקן ואותנו כפילוסוף מחוייך בתוך הכאוס באפגאניסטן של שנות ה80. אמנם צורמת לי העובדה שאין כאן שום חשבון נפש, שום מבט חברתי ולו פזילה קלה על המעטפת החברתית של אפגניסטן, אולי שאילתה שהביאה את גיבורנו הכפרי והעממי, או מן הסתם את עתיק רחימי שחי לו במדינה הכי ביקורתית ו"נאורה" שיש, צרפת, לשאול שאלות של למה בעצם העם האפגאני הגיע למצב של מלחמה כ"כ הרסנית, או במה טעינו אנו במהלך כלשהו של ההיסטוריה, שהידרדרנו עד כה...? איזה משני עקבינו קיבל את ייחוסו של אכילס? ייתכן וזו חלק מתרבותו של המוסלמי, להיות כליל השלמות ולסבול מחטאי העמים. העומס הנפשי תחתיו גיבורנו כמעט וקורס למליון רסיסים קטנים שיעופו ברוח האפגאנית, זו שמעיפה עפיפונים וכבוד נשים עטויות תכריכים שחורים, זוכה להקלה מזערית בסוף הסיפור, אבל אל תצפו לטעם כלשהו בפה מלבד טעם אפר, עפר ומלחמה. הנובלה הזו היא דרך רעננה, מתומצתת וקריאה להעביר טעמים אלו, ומציאות מלחמה כמו זו. למרות ובזכות השפה הרזה יחסית בה רחימי משתמש, ובשכל, בהתחשב שגיבורנו אינו בוגר אוקספורד או הסורבון. מעורר השתאות, ויש לאזן ספרות מופת כמו זאת עם בונבוניירות רבות מכר כמו זו שנסקה לצמרת המכירות על גבי עפיפונים. אבל אין לי מושג למה כל דף בספר של 78 דפים, עולה לכם שקל. אני אשמח לגלות שאנשים יתחילו לפעול ולסרוק ספרים, ולהעלות אותם לרשת כי רובנו לא זכינו אתמול בלוטו.