איזה יופי של שילוב. הדיוקן העצמי גאוני, מכל בחינה, והשיר חריף ו...ניסנאסי, זו המלה שעולה לי כרגע. יודית שחר כותבת כמו בוצעת כיכרות באבחת סכינים בכיכר שוק ריקה בלילה.
דיוקן האזוב-והעצבת של בשארה הוא הברקה פוליטית ואישית גדולה.
שתי היצירות יחד כמו שיר אחד שלישי.
מכלול של דימויים חזקים המפרים זה את זה בדינמיקה נהדרת של קולות וצלילים.
עשית לי את השבת יודית.
אגב, אם תרצי להצטרף אלינו, פני לזליג במייל והוא יאשר אותך.