הטור הזה מתאים גם לאלמנים ולא רק אלמנות. האתגר הכי גדול שלנו זה להרשות לעצמנו לחזור לחיים. וזה קשה!

יותר קל לילד/נער/בחור לגדול/להתפתח/להמשיך בחיים כאשר יש לאמא/אבא ש"נשארו" שותף בחיים.

כמו שהכותבת אמרה. הכל עניין של החלטה עם עצמך. אם אתה רואה בכך "לאפשר" לעצמך ולא כבגידה. אם אתה מוכן גם לנפילה, לאכזבה ולא רק להצלחה על הנסיון הראשון-שני. אם אתה מוכן לנסות - אתה בדרך הנכונה ל"החלמה". הכל מנסיון. כולנו בסירה הזו.

ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב

נראה לי שאת עדיין לא השלמת את תהליך עיבוד האבל שלך ועדיין אינך בשלה ליצירת קשר חדש. בניגוד ל"מתחילה מחדש", שכבר עברה את השלב הזה. מבחינה תודעתית, כנראה שאת עדיין אבלה על מות אישך. את יכולה להיות גאה שהנפש התאומה שלך, בעלך המנוח, היה האחד והיחיד בחייך. אגב, אם תבחרי להשאר לבד, זו זכותך המלאה ואל לך להיכנע ללחצים של חברים ובני משפחה- לכי אחרי ליבך ועשי רק את מה שטוב לך כאן ועכשיו! אגב, בתך תהיה שותפה במידה זו או אחרת לכל יצירה של קשר חדש, אבל זכרי תמיד שאת הקשר רק את יוצרת והקשר הזה צריך להתאים לך. אין שום בושה אם תסבירי למי שתרצי בו שאת זקוקה לזמן כדי "לשנות פאזה" מאלמנה, מאישה בודדה, לבת זוג. קחי בחשבון שכל התחלה חדשה תהיה כואבת, גם פיזית וגם רגשית ולאחר תקופת הינזרות לא קצרה, תצטרכו את ובן זוגך להתאזר בהמון סבלנות ואורך רוח כדי להתחיל הכל מחדש, ואת יודעת מה, גבר שבאמת יאהב אותך, ימתין לך גם שבועות וגם חודשים, אם צריך, עד שתהיי מסוגלת לעמוד ולהיפתח לפניו. אל תיכנעי ללחצים, עשי רק מה שמתאים לך, בחרי את הבחירה שתתאים לך בכל שלב ושלב בחייך, ועשי רק את הטוב בעינייך, ולא את הטוב בעיני אחרים, שהרי אלה חייך, ולא חייהם! גם אם תבחרי להישאר באלמנותך, זוהי החלטה אישית לגיטימית, שאינך חייבת להסביר או להתנצל עליה בפני מישהו! אני מבין שהבדידות מעיקה עלייך, ולכן ניתן להציע שתצאי מידי פעם עם חברות לקפה ועוגה, או שתצטרפי למשפחות של חברים טובים שלך לבילוי קצר. בשלב הראשון יהיה בכך תרומה ליציאה מהבדידות בה את שרויה. כשתרגישי שעברת שלב בחייך ואת מוכנה, כמו "המתחילה מחדש", והגעת כבר לשלב בו את מוכנה לצאת ולהציע את עצמך לבן זוג פוטנציאלי, רק אז הדבר יבוא באופן טבעי ונורמלי ואין טעם לדחוק את הקץ, כי כל אכזבה רק תדרדר אותך ליאוש ולמחוזות שאינך רוצה להגיע אליהם. ושוב, בחרי את הבחירה שלך המתאימה לך כאן ועכשיו, לכי עליה בזהירות וברגישות ואני מאוד מקווה שתצליחי בכל מעשי ידייך ובכל החלטותייך. כל טוב לך ובהצלחה בדרך הארוכה והקשה שעוד ממתינה לך!

מאיפה לוקחים כוחות ואנרגיה להתחיל מחדש, שאתה יודע שעזבו אותך בשביל אחרת. מה קורה אם הילדים, לא תמיד מבינים וכולם אומרים תתחילי פרק ב זה לא קל תאמינו לי, מכל הבחינות נשאר לך רגש לזה שעזב בלי סיבה מוצדקת.

כשהתאלמנתי לפני כ-6 שנים הייתי בטוחה שאחרי שנתיים כבר אמצא את עצמי בזוגיות חדשה. אבל, למעשה, גיליתי שאני לא מוכנה נפשית. רק עכשיו אני יודעת שאני מוכנה נפשית לגבר קבוע בחיי. אגב, אני בקשר טוב מאוד עם חמותי וגיסתי לשעבר.

מבין אותך, מכיר את ההרגשה, גם בלי להתאלמן במובן הפיסי אני מכיר את התחושות, "התאלמנתי" לפני שלושה חודשים, אחרי 23 שנות נשואים מצאתי את עצמי אלמן, גרוע יותר המוות, גרושתי מצאה לה רקדן שמרקיד לה את החיים, היום אני מבין שיש חיים אחרי המוות, האושר מחכה בפינה, צריך להשאיר את הכל מאחור ולפרוץ קדימה, העולם מלא רק טוב, תתחברי לאור, שם נמצא סוד החיים הטובים!!

הי אני צעירה בשנות ה-20 לחיי, יוצאת עם אלמן הנושק לשנות הארבעים, יש לו בן ובת. יצאנו במשך כשנה-קשר לא פשוט, לקח לו זמן להיפתח לסמוך להתחיל להרגיש משהו. נפרדנו ואחרי חודש שוב חזרנו להיות בקשר. מעולם לא הכרתי את הילדים לא כי אני לא רציתי כי הוא לא רצה מחשש שהם יפגעו כל כך הרבה זמן המתנתי והבנתי...היה בי רצון גדול לתתלו ולילדים אהבה על אף שמעולם לא הייתי אמא ואני עדין צעירה החלטתי שאם זה זה, אני אעשה הכל כדי להיות שם...אבל הזמן עובר...נראה כי המחסומים עדין שם....נפרדנו וחזרנו לקשר....ואני עדין ממתינה...אני לא כותב ת את זה כדי שיגידו לי קומי ותלכי... בעיה שלך. אני פשוט רוצה להגיד לכל מי שעבר את הטרגדיה- אתם עדיין חיים, אפשר ללמוד לאהוב שוב , לסמוך שוב, להרגיש, לצחוק להיות מאושרים...תנו צ'אנס....זה טוב גם לילדים אסור לנתק אותם מחשש שהם יפגעו כך אתם רק פוגעים בהם....אומנם אין צורך להכיר להם כל אחד אבל אם יש מישהו שבאמת יש פוטנציאל שיסתדר בינכם...אל תרחיקו אותו....עדיף לשתף אותו בבעיות אם הוא ירצה אותכם הוא יבין ויחכה....

קשה וכואב, אבל מנסיון אחרי תקופה (לפעמים אפילו מאוד ארוכה) משתחחררים וממשיכים הלאה.. ולרוב ההמשך מפתיע לטובה ( :

אני התאלמנתי בפתאומיות לפני כ4 שנים, בגיל 28 אחרי 8 שנת נישואים ונשארתי עם ילד בן חמש וילדה בבטן. לו ההורים והחברים הקרובים אינני יודעת איך הייתי סורדת. אבל כמו שאמרו לך אחרי שנתיים הרגשתי ויותר נכון גם הבן שלי רצה מאוד להכניס דמות גברית חדשה לחיים. בעלי ז"ל היה הגבר הראשון והיחיד שלי לפני כן, אז כמובן היה מאוד קשה בדייטים הראשונים, אבל ידעתי טוב מה אני מחפשת ושאני סגרתי את פרק החיים הקודם ורוצה הכי טוב לילדי ולי. נכון לעכשיו אני חייה עם בן זוג נחמד כבר שנה ,לא רוצה להגיד לך שקל לו איתנו ,במיוחד עם הבן שעכשיו הוא מרגיש שאולי לא היה צורך במישהו אחר. אבל הבת שלי נורא אוהבת את בן זוגי וכייף לנו ביחד. אז מכל הלב מאחלת לך קשר טוב בשבילך ולילדך, אבל רק אחרי שתהיה ביטוח שסגרת סופי את פרק החיים הקדמים ואת מתחילה לבנות מחדש את חייך.

לילך יקרה, אני לא מתיימרת אפילו לנסות להבין מה עובר עלייך, אני בטוחה שההרגשה היא חרא: ההשפלה, תחושת חוסר הערך העצמי, האפסיות, שאת לא שווה כלום; אבל... כל זה בטעות יסודו. קודם כל, הבנתי מתגובתך שאת אם לילדים. זכרי, שבשבילם את עדיין ולמרות הכל האדם החשוב בעולם, בודאי כעת, כשאביהם אינו בסביבה, ואת חייבת לשמור על עצמך קודם כל בשבילם. דבר שני, לפני כל פרק ב' שהוא, הייתי מציעה לך להתרכז בעצמך: התחילי בתהליך של העלאת ערכך העצמי בעיני עצמך (זה היה משפט מסובך...): מעבר לשיפור הטיפוח החיצוני (וכמובן איני יודעת מה הרגלייך בתחום זה), שזה החלק השטחי (אבל זמה-זה משפר את ההרגשה...) - מצאי את הדרך להשתכנע ולהאמין באמת, שערכך כאישה וכאדם אינו תלוי בנוכחותו של גבר זה או אחר לצידך; שאת אדם שלם גם אם אינך בזוגיות; שיש לך כוחות נפש שמעולם לא ידעת על קיומם, שאת יכולה לעשות הכל גם בלי בן זוג. היעזרי במשפחה ובחברים, עשי שינויים בחייך והכי חשוב - החליטי שאת יכולה, אז תוכלי. ראי את עצמך בחזונך כאישה עצמאית, חזקה וכמנהיגה עבור ילדייך, ואז תהיי כזאת (לי הגישה הזאת עזרה להוריד 20 ק"ג ממשקלי, ועוד היד נטויה). ועצה קטנה לסיום: השתדלי להפריד בין רגשותיך כלפי בעלך לבין רגשות ילדיך כלפיו. למרות שאת כועסת עליו כגבר, הם עדיין צריכים אותו כאבא (לא כתבת בני כמה הם, אבל בכל גיל זה נכון), התעלי על עצמך ואל תפרידי ביניהם לבין אביהם, אל תקשי על פגישותיהם ותכבדי את זה שבשבילם הוא בכל זאת אבא. כולכם תרויחו מזה בסוף: הילדים לא ירגישו שנזנחו על ידו, לך יהיה בכל זאת עוד מישהו שיחלוק בנטל, והוא ירגיש טוב יותר ולכן סביר להניח שיהיה נחמד יותר. בהצלחה גדולה לך.

להכריח את עצמך למערכת חדש בלי השלמה עם המוות של בן הזוג =לא כדאי. מצד שני לחיות את העבר= טעות קריטית. לכן, מומלץ לעשות סדרה שלמה של שינויים, אוטו אחר, דירה אחרת, עיר אחרת, ארץ אחרת, עבודה אחרת, וביניהם יגיע גם בן זוג אחר - כי זה יהיה חלק מכל השינויים ולא להכניס מישהו למיטה של בן הזוג המת ולדירה של בן הזוג המת ולאוטו של בן הזוג המת.

גרושים לא יבינו את זה , זה לא שחיי שהזוגיות שלך התרסקה , לא שנהיה רע . היית נשואה באושר ופתאום את מוצאת עצמך חייבת לחפש גבר אחר

לעניות דעתי, אין צורך לעבור דירה, לנתק ילדה מביה"ס שלה ומחברותיה, בודאי לא לעבור לעיר אחרת, להחליף מקום עבודה ואפילו רכב אין צורך להחליף. הזיכרון של בעלה המנוח ממילא ילך איתה לכל מקום, אז מה הטעם בכל השינויים האלה, שגם כך הם קשים מנשוא ומסובכים בלאו הכי. להיפך, הקפאת המצב הפיזי ושימור הסביבה המוכרת יכול רק לסייע. השינוי שאני מדבר עליו הוא שינוי בתודעה, והוא נקרא תהליך של השלמה עם המציאות. זהו תהליך קשה מנשוא, למי יותר ולמי פחות, והוא דורש זמן ואנרגיות נפשיות שעל בן הזוג האבל למצוא בתוך- תוכו ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. לאלה אין מרחב גיאוגרפי, אלא רק מימד נפשי, רגשי, שלעתים יש לעשותו בלויית איש מקצוע מיומן. גם חברים, שכנים ומשפחה יכולים לסייע כאן, ולכן יש לסביבה המוכרת תפקיד חשוב בשיקום, תפקיד שאסור לזלזל בו. בסופו של דבר השיקום תלוי באדם עצמו ובנכונותו לקחת בו חלק ולמלא בתוכן פנימי חדש את הריק שמותו של בן הזוג האהוב הותיר. זהו תהליך פנימי, אינטימי, שכל אחד מתמודד עמו בדרכו המיוחדת לו ביותר ממובן אחד. זהו גם עיקר דברי בתגובתי המקורית- לקחת את הזמן, להתקדם בזהירות, בקצב האישי שלך ולאט- לאט לשקם את עצמך בדרך הנראית לך- עם בן זוג, בלי בן זוג, הרשות נתונה לכל אחד, בכל שלב, לבחור לעצמו את הדרך הראויה לו. חכמים אמרו שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר לכל כאבי הלב האלה ואין דבר שלם יותר מלב שבור, כשם שאין דבר הזועק יותר מן הדממה- הכל נכון, שריר וקיים. בהצלחה!

קראתי את הכתבה והרגשתי כאילו אני כתבתי אותה.

הייתי בוחרת את אותם מילים - כמעט לתאר.

היום לפני 3 שנים נהרג האיש שמעולם לא כיניתי"בעלי" כי יותר מהכל הוא היה האיש שאיתי. נפש תאומה שלידה לא הייתי צריכה אף אחד. פתאום נשארתי לבד.ויותר מכל כינוי אחר יכולתי לתאר את עצמי ביום של התאונה וגם 3 שנים אח"כ - יתומה. יש לי שני ילדים מקסימים שבזכותם המשכתי לנשום.אחרי שנה ו-8 חודשים בחרתי להמשיך לחיות.מתוך הבחירה הזאת פגשתי בחור מקסים שנכנס אל חיינו בחיוך רחב. אימץ אותנו באהבה. כן יש חששות. כן, חיים את היום כי אין לדעת מה יהיה מחר. כן , גם היום החרדה הכי גדולה היא מי ידאג לילדים אם חלילה יקרה לי משהו.וכן , גם עם בן זוג מקסים שהכניס הרבה אור ואושר לביתנו ,הכאב לא מרפה והגעגוע לאיש שלי גדול.

אני מרגישה מבורכת על שזכיתי לאהוב פעמיים. אני מרגישה כפויית טובה שאני עדיין מתגעגעת וכואבת את מה שהיה. היום לפני 3 שנים נפלו עלינו השמיים והתקדרו העננים. אבל אנחנו מצליחים לחוות גם את הימים בהם השמש זורחת.