במקום ללכת לפסיכולוג ולשלם אלפי שקלים יש פיתרון זמין פשוט נוח וכנראה יעיל יותר ברשת. אנשים יעשו דברים איומים בשביל כסף !

מה זה מציצנות? מה זה קריאת עתון? צפיה בטלויזיה? אנשים סקרנים לדעת מה שהם לא יודעים. כל חיי החברה שלנו זו מציצנות אחת גדולה. לפעמים הדדית, לפעמים חד סטרית. לפעמים עם רגשות ויצרים, ולפעמים לא. אלו הם חיינו.

הכוונה במציצנות היא לא למשתתפים בקבוצות התמיכה, אלה שיש להם קשר אמיתי לנושא, אלא לאלה שאין להם כל קשר ובאים להסתכל.

מה שהכי מדכא זה שיש מומחים כאילו לכל דבר, גם מבלי שהם מבינים הרבה, אבל מתים שהשם שלהם יופיע בעיתון.

רוב קבוצות ה"תמיכה" הללו הם סתם התארגנות של אנשים שכביכול סובלים ממשהו והם מקבלים נחמה מלשמוע שאנשים אחרים גם סובלים. זה הדבר ביחיד שמחזיק את ה"קהילות" הללו. חבל שבאותו זמן זה רק מנציח את הבעיה ולא עוזר לאנשים לעבור הלאה.

רוב חוקרי התקשורת כדוגמת דר' אילוז יוצאים מגישות ביקורתיות כלפי תפקוד התקשורת. עיניהם אינן יכולות לראות תרומות חיוביות של התקשורת. הטיפול רחוק מהם והלאה. כולם עסוקים בתקשורת כמנגנון הגמוניה ושליטה. מכאן נובעת תפישתן השגויה.

כאשר אנו מוקפים בחובבנות ובשרלטנות, מישהו חייב לאמר את האמת כפי שאתה עשית. מי שבוחר להתיפייף ולהתנחמד לקולגות או לתקשורת, פועל מתוך אנטרסים אישיים .........

בסרט - האנטי גיבור הולך לבקר כל מיני קבוצות תמיכה ללא שום קשר לקבוצה - האמנם? לא מסכים עם הכתבה

יש איזשהו נתק בין האקדמיה לבין מה שקורה בעולם בכלל, וזה לא בגלל שהעניינים האקדמים מנותקים וחסרי קשר לענייני היום-יום, אלא משום האופן שבו תופסים חברי האקדמיה את תפקידם ומקומם בחברה: כמשקיפים מן הצד, שלא באמת מעורבים בנעשה סביבם (אלא אם כן זו פעילות פוליטית) ולא באמת חווים את החוויות של האנשים עליהם הם מדברים. מעבר לזה "מציצנות" כשלעצמה היא מושג ריק מתוכן. כלומר היא לא מעידה בכלום על מה שחווה "המציץ". אנשים מגיעים לקבוצות תמיכה מקוונות ונחפשים אליהם באופן שוטף, רק אם יש להם אינטרס כלשהו להגיע לשם. דהיינו, בין אם אותם אנשים הם משתתפים פעילים, או משתתפים "סמויים" שלא נוטלים חלק פעיל בדיונים ורק מתבוננים מהצד בנעשה, הם יגיעו לשם, וישארו שם, רק אם הנושא איכשהו רלוונטי אליהם, לחיים שלהם ומעניין אותם באופן אישי. כל אחד וסיבותיו המגוונות עימו. במילים אחרות, הם חלק מהקהילה, אולי חלק פאסיבי, אבל עדיין חלק. ומעבר לזה, "המציצן" חווה את כל טווח הרגשות שחווים המשתתפים האחרים : הוא מזדהה עם הסיפורים של אנשים, חש שמחה, צער, כאב, ויש לו דעה בנוגע לנאמר (שהוא לא בהכרח בוחר להביע תמיד). במילים אחרות, המושג "משתתף פאסיבי" זר לחלוטין לנשות האקדמיה ואפשר לומר בהכללה שגם עולם האינטרנט בכללותו די זר לאקדמיה, שלא ממש מבינה את הנעשה בו ואת הדרך שבו העולם המקוון פועל וחושב.

כנראה שלא ממש קראת את הכתבה או שאם קראת אז לא ממש הבנת אותה (מה שמפתיע לאור המומחיות שהרגשת צורך להפגין בפומבי). מה בעצם רצית להגיד? שאתה לא מסכים עם זה שהחוקרות לא מסכימות עם זה שחוקרים מסוימים טוענים שזו מציצנות? מהי הטענה שלך בכלל??? כמו כן, אם ברצונך לטעון כי "למרואינות התמחות מוגבלת בתחום" מן הראוי שתבסס דעה זו, אחרת אתה מסתכן בלהישמע מתוסכל מזה שפנו אליהן ולא אליך...

כפי שאת בוודאי מנחשת, למרות דברייך המרירים, קראתי את הכתבה היטב. בניגוד למצוטט מדברי שתי החוקרות - בספרות המקצועית שאני מכיר אין איזכורים של ה"פורנוגרפיקציה" "מציצנות" ושאר דברי הבל. נהפוך הוא, יש הרבה מאד ממצאים ומסקנות בדבר התרומה הרבה של קבוצות התמיכה למשתתפיהן, כמו גם למבקרים והמסיירים בפורומים כאלו. לכן, גם אם אחת מהן לא מקבלת את הטיעון (הלא קיים) הזה, הרי שהכתבה מביאה הכפשה ופגיעה מיותרת לחלוטין, שלא לדבר על עובדות חסרות בסיס. כדי שלא תתחממי לשוא, את יכולה להתנחם בכך שלא חסרות אלי פניות מכלי התקשורת ואני נעתר להתראיין מדי פעם. לא זו הנקודה, למרות ארסיות דברייך, שכן במקרה זה לא פנתה העיתונאית הכושלת למומחים אחרים בתחום (ללא קשר אלי בכלל). להביא דברי הבל מפי בעלי תואר אקדמי - לא הופך את הנאמר למשהו אמיתי או מקצועי, אלא מעיד, בדרך-כלל, על אמינותו ואיכותו של המרואיין. אכן, כוונתי בפוסט, כמו גם בפעילותי רבת השנים (שכנראה לא טרחת לדעת עליה), להביא מזור והקלה לסובלים, ולא להתהדר בנוצות לא-לי, או להביא כותרות או ציטוטים פומפוזיים כדי לזכות בתשומת-לב חסרת-ערך.

כתביך מעידים על חוסר בקיאות בספרות הסוציולוגית העוסקת בחקר תרבות. אחרת היית יודע שהמושג של אווה אילוז, "מופעי ההראווה של הסבל" בכלל מתייחס לתוכניות ארוח ובא לתאר את המרחבים החדשים שבהם נעשה דיון רציני ופרגמטי בשאלות של מוסר. קריאה מעמיקה של הכתבה כמו גם של עבודות החוקרות שאותן אתה כל כך נלהב להכפיש היה מעלה זאת. לכן, המלצתי אליך היא שתרחיב את תחומי הקריאה שלך ותרענן את זכרונך לגבי אופן הפרכת טענות של אחרים (להלן תקציר - זה לא מספיק לטעון שאחרים טועים פשוט "כי הם לא צודקים" עליך לבסס את טענותיך בצורה שתסביר את עמדתך ותעשיר את קוראיך מעבר ללנסות רק לעורר סנסציות).

כל הדיונים על מציצנות והפילוסופיה האופפת את הצדקנות של כן לא למה לא אינה לוקחת בחשבון סבל של אדם הנמצא במצוקה ובדידות איומה בטיפול נמרץ ורואה את הילד שהוא לב חייו הולך ונעלם ואין מי שיוכל לעצור את המסלול המהיר לסוף המר! קודם לפני הדיון המאוד קר קחו בחשבון שזו הזעקה היחידה הבאה בחשבון במצב הזה ,הבונוס שגם אחרים הצליחו לקרא את המסמך האנושי המרגש כל כך ורותם נשאר איתנו עוד וזה מה שחשוב.

את מצחיקה! בכתיבה בבלוג לא צריך להסביר וללמד אלא להביע דעה ולהגיב לאירועים. אם היית קוראת קצת חומר בנושא (יש המון ברשת) או במאמרים של פרופ' ברק היית מבינה על מה מדובר.

אז מה אם מדובר בבלוג? זה אומר שמותר לצאת כך בגסות כנגד חוקרים אחרים? ובכלל פרופ' ברק הוא פסיכולוג ומן הסתם הספרות שהוא מציג היא ספרות מהתחומים הקרובים לליבו. גם באתר שלו, ברשימת התחומים שהוא כה מתגאה בבקיאותו בהם, הוא כלל לא מתיימר להיות בקיא בסוציולוגיה ובחקר תרבות אז מדוע הוא תוקף כך חוקרות שכן באות מהתחומים האלה וכן עוסקות בהם? מה גם שבסופו של דבר גם הן יוצאות בצורה ברורה ונחרצת כנגד התפיסה שהוא כה בז לה אז מה נשאר פרט לרצונו להשמיע את עצמו בכל מחיר???? כתיבתו שטחית ועל אף שהוא מנסה לטעון ההפך - גם שחצנית!