כל הכבוד ל56. מילים בסלע. ממש מרגיז להדחף בין כל הצלמים. גם כשאתה מנסה לצלם בנימוס תמונה אחת מהמקום שלך (מאחורי הילדים, במקום של ההורים) תמיד יש את האבא שעומד באמצע ומסתיר ומפריע לכולם. הייתי מציע לגננות לארגן לכבוד האירוע "פינת צלמים" - פינה מוגבהת (אפשר לשים ארגזים הפוכים או משהו כזה) בגן שממנה אפשר לצלם בנוח את האירוע. ככה כל הצלמים יהיו בפינה אחת, ומי שרוצה להינות מהילד שלו יוכל לראות אותו בנוח.

הפיתרון שלי- שולחת את הבת לגן אנתרופוסופי. חושבים על הילדים וטובתם ולא על המבוגרים.

בכיתי מחצית ממסיבת הסיום בגן של בני בן ה-5 מכיוון שכולם (או, מדוייק יותר רוב הילדים) רקדו ושרו וניגנו ודיקלמו וכו' וכו' ורק הוא ישב חולמני, תלוש לגמרי. בשלב מסויים הוא הפשיר והצטרף לאחרים. אז כבר גם בכיתי קצת מהתרגשות. אבל באמת, בשבילו - המסיבה והחזרות - היו ממש התעללות. בשביל מה??

את קצת מפגרת, נכון? איך הצלחת להבין את מה שהבנת מתגובה 4? כמו שאמרתי: חייבת להיות קצת מפגרת.

תחשבו על זה - כל שנה הולך לפחות חודש על הכנות לטקסי סיום (וזה בלי לחשבן את ההכנות לטקס חנוכה או יום הזיכרון או יום השואה או פסח....). חודש כפול 12 שנה (בלי לכלול גנים...) זה שנה!!! איזה בזבוז של זמן... ואני עוד הייתי הקריינית הראשית של הטקס....

והמוציאות דברים מהקשרם, עולה בי מחשבה שלעיתים עדיף להשאיר את מלאכת חינוך הילדים בידי הגננות. אתן הבנתן את זה 20, 29, 64, 72, 82?

כול ילד הוא מצטיין במשהו אחר וצריך לטפח מצויינות בכול ילד בתחומים שהוא רוצה. מי נתן למורים או מנהלים את הזכות לקבוע מי מצטיין ומי לא.זה רק יוצר תסכול בקרב הילדים.בזכות הורים כמוך יש יותר עבודה לפסיכולוגים

התעודות האלה שמורות למספר מצוצמם של תלמידים, שמקבלים אותן שנה אחר שנה רק בזכות שאלוהים חנן אותם בכישורי למידה שמאפשרים ללהם לקבל ציונים ללא מאמץ. הילד שלי, שטוחן שעות בריפוי ועיסוק והוראה מתקנת לא זוכה להכרה על מאמציו והישגיו שבאים בדם יזע ודמעות. כי ככל שיתאמץ לא יגרד את ה-100 הנכסף. הילד שלי משתדל, לומד ומשקיע, יותר מכל אותם מצטיינים, אבל המערכת לא יודעת להעריך, להוקיר, להבחין באיכויותיו, וכך בעיניים כלות הוא נאלץ להביט בקומץ חבריו שמקבלים מדי שנה את אותה תעודה בטקס פומבי שאליו מוזמנים רק הורי הילדים שמקבלים את התעודה. זהו מחזה ציני עד פורנוגרפי!

"לא רוצה ולא מוכנה להשתתף במסיבת-הצגות האלה." תודה על הכתבה אריאנה.

אני מזמן כבר סיימתי את לימודי, אך אחד הדברים הזכורים לי היטב שהיה הכי שנוא עלי בתקופה זו ואת זה אני זוכר טוב מאד אלו שיעורי הבית הרבים שקיבלנו לבצע בכל חופש וחופש ובעיקר בחופש הגדול, אז רציתי לשאול האם הנוהל המטופש הזה עדיין נמשך גם היום?? אני זוכר שכל מורה חשבה כנראה שהיא המורה היחידה שלנו ונתנה לנו ים של עבודות ומטלות שונות ומשונות שהיינו אמורים להגיש מיד עם סיום החופש, מדוע לעזזל אתם עושים את זה לילדים המסכנים?? האם לא הוציאו אותם לחופשה כדי שהם ינוחו קצת מלימודים ויוכלו לעשות דברים אחרים? ללכת לים, לצאת לבלות ולטייל..... מדוע גם בחופשות אינכם עוזבים את הילדים המסכנים בשקט ואתם מכריחים אותם להמשיך ללמוד גם בחופש? האם זה לא קצת מטופש? שלא לומר ניבזי כלפיהם?

מסיבת סיום בגן יכולה להכיל נושאים שעבדנו עליהם כל השנה ולהמשך לא יותר מ-30 דקות וזה כיף לילדים ולהורים אם הם משתפים פעולה ולא מחפשים איפה לקטר ולהשמיץ אני הרבה יותר מודאגת ממסיבות מסיימי הי"ב שטופות האלכוהול.

וכבר כתבתי על זה בעבר. קודם אלה היו הכתומים שביזו את השואה ואז בא בורג ואמר שהיטלר כבש את המדינה וכמובן יש את אריאנה שכל שבוע מחליטה להחריב את עולמנו מחדש עם הביקורות הרדודות שלה על טלויזיה והחיים. לא טוב לך? אל תראי טלויזיה! לא טוב לך עם המסיבות? אל תבואי! מספיק לייבב כל הזמן! נמאסת! אני אתפלל לאלוהים שישלח לך טישו בגודל של ירושלים המאוחדת.

הגננות הודיעו על מסיבת הסיום לפעוטון, ואנחנו נדרשים לשלם 50 ש"ח. אינני מתכוונת להיות שם - במסיבה וגם לא הקטנה שלנו.

ולא מסיבת סיום

באי סובלנות? בהתנשאות? או שמא רק בטיפשות?

שהן מגדלות.

הדבר האחרון שהם זקוקים לו זה מסיבות. ההורים, הגננות, המורות והמורים מסכימים למסיבות האלה ועושים את המסיבות האלה לצרכים שלהם בלבד שאין להם כל קשר עם הילד. "מסיבת" יום הולדת לבן שנה, "מסיבת" סוף שנה לבת שנה וחמישה חודשים. זה מעיד על ההורים ועל המערכת ובשום צורה לא על צרכי הילדים.

התגובה שלך מרגשת.והבן שלך נשמע ילד מדהים. אני רוצה להגיד לך בתור אחת מאלה שקיבלו כל שנה תעודת הצטיינות בלי לפתוח מחברת, שבחבר'ה שלי אנשים כמו הבן שלך שנאלצו לפתח מוטיבציה פנימית וכישורי למידה הגיעו רחוק יותר. כל הכבוד לשניכם על ההתמדה. ולאריאנה-הגננות בסדר, זה לא נורא להציג פעם אחת משהו מהמאמץ הסיזיפי שהן מנהלות ביומיום, לקבל קרדיט ולהתגאות בתוצאות. להן אין 100 טוקבקסטים שמגיבים על כל הישג. גם הילדים בסדר, כל עוד ההורים שלהם רואים אותם ולא מתייחסים אליהם כעוד אקססורי להצגת הצטיינותם ההורית.

מאז השתלחותה הלאומנית והעלובה בסרמרגו הפסקתי לקרוא אותה וכל פעם שראיתי את שמה... אבל כשמדובר בנושאים אחרים שאינם קשורים לחרדות ציוניות היא צודקת מאד.

האקססורי הפלצני. יש די תחליפים עבריים כגון "מכשיר", "אמצעי", "כלי עזר" ועוד

"ואתם יודעים מה? הוא צודק" "הלא הם גיבוריה של שנת הלימודים הזאת?" "לא הייתי מפצירה בו לרקוד שוב ושוב" כולה טקס סיוםם! ורק שתדעי שנה שעברה היה לי טקס סיום של יסודי וכ=ל אחד ואחד נהנה בחזרות וזה לא נקרא להתעלל בילד! כולם מתרגשים לקראת טקס סיום ובמיוחד ילדים קטנים שההורים שלהם מסבירים להם שהם עוברים לכיתה א', ומסבירים להם לקראת מה הם. והם מתרגשים ומבינים שזה אירוע גדול. ודי כבר להגזים!

תעודות הצטיינות נועדו לתגמל השגים. לא מאמץ. השגים. גישה שמחלקת פרסים על "מאמץ" ומתעלמת מהשגים מעודדת בינוניות, כי היא אומרת שבעצם התוצאה לא ממש משנה. מעבר לעובדה שבינוניות זה רע, המסר הזה גם לחלוטין לא עומד במבחן המציאות. באיזהשהוא שלב הילד שלך יצטרך להבין ש,מה לעשות, התוצאות קובעות בסופו של דבר. אף אחד לא יתן לו תואר/עבודה רק בגלל שהוא נורא התאמץ. אין ספק שהבן שלך ראוי להערכה וכבוד, אבל הוא צריך להבין ולקבל שבתחומים מסויימים יש טובים ממנו, גם אם הם מתאמצים פחות, שההשגים שלהם ראויים להכרה, ושאין בכך שום דבר שיפגע בערך של ההשגים שלו.

אני מחכה עדיין למסיבת הסיום שבה יהיה באמת ביטוי לילדים כמו שאריאנה אמרה תמיד אלו הם קטעי ריקודים מטופשים עם נפנופי ידיים לצלילי מוצרט או צ'יקובסקי דיקלומים שמשאירים את הילד כמו טיפש ליד המיקרופון עם חרוזים דבילים והומור יבש של חדר מורים, שום דבר יצירתי שנובע מהילדים עצמם ותמיד תמיד לא מצליחים להתחמק מהנאום "המרגש" של המורה שהוא תמיד בחרוזים, עיניה בתוך הדף והיא בכלל לא עם הילדים בסגנון של "הנה חלפה לה עוד שנה ואני כאן עומדים לפיתחה" למה למה הן עושות לנו את זה? אריאנה...אין כמוך...

הספר הודו התלמידים למורות שהודו למנהלת שהודתה לתלמידים שלא שכחו, כמובן להודות לתחזוקן שאותו איש לא קיפח. כל זאת למעלה משעה! באולם הספורט ללא מיזוג, עם איוורור בלבד, סיוט לא קטן. (ההצגה היתה נחמדה, השאר, כאמור, זוועה)

אני כל כך שמחה שעברתי את התקופה הזו. שנואות עליי כל המסיבות הללו בגן, בבי"ס, הטקסים המשעממים. עזבו אותנו בשקט ותתמקדו בחינוך ילדינו. בעיקר בבתי ספר, שהכנות למסיבה גוזלות מזמן הלימודים.

אם אין בך את הרגש הזה באירועים .זה משהוא אחר ואת מעבירה את הנוגות הזו לדור הבא אני כאדם מופנם-- בבגרותי , זוכרת את השימחה וההיתרגשות סביב אירועים שכאלו אפילו הקראתי במיקרופון מציץ ואהבתי את ההכנות והסרטים הציבעוניים של החזרות בהיתעמלות למה למה להפחיד למה לידאוג כל הזמן תצחיקי את הילדים שלך שילמדו מה זו שימחה בסיום שנה עולים שלב ירגישו את הביחד גמרנו ואנחנו מראים לכם משהוא נחמד למה יהיו דברים בחיים של ילדיך שבהם תשקיעי שעות נוספות לשכנע אותם לעשות משהוא -אולי גם תשקיעי קצת מניפולציות לשכנע , ובאירוע שכזה את ישר סוגרת דלתות ומתארת פלאשים של צילום כועדת חקירה לפחות בקגב אם ההפקות מתחילות ליגדול אז גם זה לא שיך לרגש השימחה

שטות מתומצתת; זו התכונה הבולטת של התגובה הילדותית שלך. ללא "בינוניים" אין מצטיינים. חד וחלק. המצטיינים הם בסה"כ ראשה של פירמידה, לא בסיסה. תמיד היו ותמיד יהיו מצטיינים; הם אלו שמתבלטים מעל השאר, ובצדק, פשוט מאחר וה"שאר" לא בולטים. אנחנו כבר "מצטיינים" את עצמנו לדעת, מרוב רדיפה אחר מצויינות, ומתעלמים מהבינוניות, שהיא הבסיס החברתי, כלכלי לכל מדינה. עוד לא נולדה החברה ה"בינונית" שממנה לא צמחו מצטיינים - גם בלי כל מיני תוכניות הצטיינות ומצויינות. מרוב דחיפה להצטיין, אנחנו שוכחים בדרך את הבינוניים, מיטב מינינו ובינינו של העם (כל עם); נותנים להם לנשור לתחתית: בהשכלה, בכלכלה, בחברה. לא פלא שהפערים החברתיים אצלנו מעמיקים, בכמעט כל תחום, ושהמעמד ה"בינוני", שבלעדיו המדינה פשוט תחדל להתקיים, הולך ונשחק בצידו התחתון לכיוון השכבות החלשות. לומר ש"בינוני זה רע" זו גישה אליטיסטית המאדירה את העליונות הרבה מעבר לערך האינהרנטי הקיים שלה. ואני מדבר כאב לשלושה ילדים מחוננים, מתוכם אחד כבר בוגר "תלפיות"; כל חבריהם "בינוניים", אבל ילדים מצויינים, חברותיים, ומביאים עצמם לביטוי בכל מיני דרכים, כולן חיוביות. תן כבוד לבינוניות!! זאת היא שמקיימת את ההצטיינות, ובגדול: זאת היא שמקיימת את האנושות.