ספר גרוע ונוטף צוף מתקתק-רעיל

חלופת מכתבים מאד מעניינת קראתי רק מעט מהספר אבל חייבת לציין שמקריאת המכתבים כאן עולה רושם הרבה יותר אתי ואמין של הסופר אהרון מגד האם כדי לתת משקל נגד מותר לעוות מציאות?? זו טענה מוזרה ולא קבילה

מגד היקר והנכבד. אני מקוראיך, ואני שואל אותך: נו, באמת, למה אתה מצפה בימים אלה? לכתיבה הוגנת על הציונות? אתה לא ידוע כאדם תמים. אם יכתוב פלוני בנימה אוהדת, הגונה, הרי המבקרים ישחטו אותו. אתה יודע, הרי.

כי אם כן- תגלה שגם ספרים שהצליחו יותר מספריך בארצות הנכר, משתמשים בדמויות מפורסמות והיסטוריות בספריהן, מבלי להתפס לעובדות הספיציפיות המתקשרות אליהן.

כל שאר הסופרים הם שמנדריקים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

באגרתי זאת אינני מתכוון כלל ועיקר לחצוץ ולפסוק בין השניים הנצים. מי יתנני עשות כדבר הזה אל מול אהרון מגד - מחד, מגדולי בניה הסופרים של מדינת ישראל, ומול אלון חילו - מאידך, מניצניה המובחרים של הספרות הישראלית החדשה? ברם, קצנו במקצת (ומבלי שאעלוב באיש, חלילה וחס) אני ושכמותי, באלה הנוטלים לעצמם מינוי וחירות לשמש כמגיניה של היהדות - בכלל ושל הציונות - בפרט. דומה שאין ולו סיפור אחד הנמנה על הספרות הישראלית החדשה אשר יהלל וירומם כת או דת או בן או בת - מחד, ויעלוב ויירדה באחרים, בו זמנית. דומה שעל רקע תלאות קיומה של מדינת ישראל, מצפים אנו ואונסים אנו את סופרינו, הבודים את מעשיותיהם מנסיונם ומהסוציאליזיה בה התפתחו, לנקוט בכתביהם וביצירותיהם עמדה: האם דבר מה, האם מן דהו, הוא חיובי או שלילי? האם הוא "טוב או לא לעם היהודי"? האם הוא ציוני או אנטי-ציוני? וכך מצטיירת בעיני, עם כל הכבוד, גם אגרתו של הסופר אהרון מגד: כהתנדבות מצידו לתבוע את עלבונה הנטען של התנועה הציונית ולשמש כמושיעה ומאבטחה מפני התדמית (שאולי באמת ובתמים היתה לה לעתים) הנרמזת לה בספרו של אלון חילו. ואף אם לא כתב הסופר חילו את אותה הארה המופיעה תדיר בספרי סופרים - גם אז אל לנו לשכוח שהספרות, להבדיל מספרי ההסטוריה, גם אם אירועי הסטוריה אמיתיים בבסיסה - בדותא היא ודבר אחר - לאו, וככזאת מציע אני להבין, לקרוא ולהיהנות מספרו של חילו. ואם יורשה לי...ולאחר שכתבתי מילותי אלה... לאמץ בכל לב את מילותיו של הסופר מגד: "אילו אני פלשתינאי, הייתי מאמץ לי אותה כיצירה סימלית מופתית שיש ללמדה בכל בית-ספר ערבי", כי יצירה ספרותית יפה היא. הא ותו לאו.

אני במקומך לא הייתי מתגאה במכתבים האלה, בטח שלא בפני ישראלים דוברי עברית. עוותו לדעתך את המציאות לכן אתה מעוות אותה לכיוון השני כדי לתת איזון? כל מה שאתה נותן בכך זה פלגנות ועלילות דם, ואתה בטח מודע לזה. עוותי אמת מתקנים על ידי חשיפת האמת, לא על ידי יצירת עיוותים נוספים. חוץ מזה ממכתב התשובה שלך ברור שהידע שלך לוקה בחסר. הלאומיות הפלסטינית התחילה עם הצהרת בלפור (ראה את האמנה הלאומית הפלסטינית), הרבה אחרי העליה הראשונה. ומה כל-כך מתוחכם בספרך? כולו מלא סטריאוטיפים של הפרא האציל מול האדם הלבן המושחת. ברור לי לחלוטין שכל מטרתך היא למצוא את דרכך למסיבות, לפרסים ולתשואות שכל ישראלי שמכה על החזה ואומר "אני מפלצת וכל בני עמי כאלה" מקבל באירופה. ודאי תרגמת את המכתבים האלה לאנגלית ושלחת אותם להוצאות ספרים נבחרות בחו"ל שיראו איזה אמיץ אתה, נכון?

ספרו הקודם שזכה לשבחים הוא לא יותא מפורנוגרפיה הומופובית זולה. כך בא לו פירסומו. טוב שמישהו אומר לו את זה

אני לא אוהב ספרות שחור-לבן והספר של חילו הוא בדיוק כזה. שרטוטם של דמויות היסטוריות אמיתיות בצורת מפלצות, כדי לשרת אמירה אידאולוגית וללא בסיס עובדתי, ראוי לגנאי. צדק מגד, גם לחרות המשורר יש גבול, ותמיד אפשר הרי להמציא דמויות בדיוניות.

והלא זה בדיוק מה שמגד כתב, לו רק ניסית לקרוא את כל דבריו. הוא לא יצא נגד ה"פאקשן" עצמו, אלא נגד כמות הסילוף והרושם שמבקש הסופר ליצור בניגוד לאמת וכו'.

קראתי את מות הנזיר והתפעלתי מהוירטואוזיות של השימוש בשפה. את דג'אני אני מסרב לקרוא. אמנם בשם חופש היצירה מותר הכל' אבל למה לחלל את שמו של קלווריסקי? במה חטא? מה עוד שיש לו צאצאים החיים עמנו. אם הרומן טוב מה היה נגרע ממנו לו לגיבור קראת בשם ספרותי - זריצקי או פריצקי ואולי טלנסקי.

ראשית תודה לך על שהואלת להשיב לי. ברצוני להבהיר מדוע כתבתי את מה שכתבתי: אני רואה בעיניים כלות את הצלחתם של דוד גרוסמן, א"ב יהושע, עמוס עוז ואחרים באירופה. תרגומיהם נפוצים ומפרסמים ומאדירים אותם. להווי ידוע לך שהבון טון כיום באירופה הוא לראות את ישראל ככובשת וכקולוניאליסטית שעסוקה ב"רצח עם" במידה כזו או אחרת (המידה היא אישית, ומותאמת ליכולתו של האירופאי הממוצע להאמין בשטויות). אני, שאין לי את הכשרון הספרותי של ענקי הספרות שמניתי למעלה, חייב לכבוש לי שוק בדרך היחידה ששמורה כיום ליוצר צעיר: להצטרף למקהלת האנטי ציונים האירופאים, שהם העילית של האינטלקטואלים כיום באירופה ושל מי שחולשים על המדיה (ממש כמו אצלנו). הם ה"עילית", ובמאמר מוסגר, אוסיף כמובן שזה הסימן לדעיכה ההולכת למתמשכת של אירופה מבחינה תרבותית ומוסרית. אבל נניח לזה. ובכן, מר מגד היקר, הדרך היחידה לסופר צעיר כמוני, לא הכי מוכשר, היא לעשות כמעשה לא מוכשרים כמותו, ונזכיר את הקולנוענים שלנו, שיצירותיהם שטופות השנאה והשקרים על ישראל מיקמו אותם בלב השמאל האירופאי, מלוטפים ומפונקים בידי אותו גרעין שהוא גלגול מודרני של האנטישמיות הותיקה והטובה. נכון, אני משתף פעולה עם האנטישמים האירופאים (והם אפילו לא יודעים שהם כאלה). אבל מה אני יכול לעשות, מר מגד היקר? אין לי אמצעים אחרים להתפרסם, וכשמפיסטו מתדפק על דלתי, מי אני הקטן שלא אמכור את נשמתי? בברכה, אלון. נ"ב אשמח להזמין אותך למסיבת ההשקה של ספרי בצרפתית ובגרמנית, בקרוב."

כי אתה מייצג דעה זניחה, ששימושית רק לפירסום בחו"ל ואולי לקבלת איזה מענק. אנחנו, בני הדור שלך, ברובנו המכריע, דוחים את הפרשנות שלך ושל כמותך את ההסטוריה. בהיותנו הרוב, והכוח המניע את מדינת ישראל, אנחנו מעניקים לך אותה חשיבות שאנו מעניקים לדעתו של מבקר תמהוני מחו"ל בירושליים - אתה אנקדוטה, ולא מהמרתקות. ספרך, אגב, פשוט כתוב רע לדעתי.

חילו אלון אל תצמצם את סליחתך המדומה לבני דורו של מגד בלבד, עיוות ההסטוריה או לפחות הניסיון ליצור מעין ערפילים על ההיסטוריה ובכך לעגן את דעותיך וטענותיך בבדיה וריק, מכעיסים גם אותי שאינני משתייך לדורו של מגד כי אם לזה של נכדו.

לא לקרוא את הספר ולהגיב? לא מוגזם?

אם במקום להסתבב מפוסט לפוסט ולנסות ללכלכך על הסופרת, היית קורא, אולי כבר היית מסיים את הספר. למרות שקשה להאמין שקראת בו דף אחד. לא לרמה שלך.

כמה שהמקרה מזכיר את המפגש של הסופר ג'יימס פריי עם אופרה ווינפרי : סופר מוכשר ביותר שכתב שני ספרים נפלאים - "מליון רסיסים קטנים" ו"ידידי לאנרד" - אך לא דייק בעובדות בתשובות לשאלותיה של אופרה. לא דייק - ולכן הוקע בפומבי כעבור זמן קצר. גם כאן : הספר יפה ומעניין - אך מוגזם בשפתו הארכאית ובדיוק ה"עובדות" הרשומות. אמנם מזהיר הסופר על בדיונו של הספר - אך לאחר עיון בצלום מכתבו המקורי (?) של קולווירסקי המופיע על עטיפת הספר והסיפור שנראה כה אמיתי על מציאת המסמכים המקוריים בגינזך משתכנע הקורא התמים שה"בדיון הקל" מבוסס על עובדות אמיתיות (כולל מיקום העלילה בקרקעות שבהם שוכנים מגדלי עזריאלי...) - ואין ספק שיש כאן הטעיה (אולי ללא כוונת זדון) של הקורא התמים. וטוב עשה מגד בשליחת מכתבו הצודק ! ועם כל זאת הספר מקורי,יפה ומהנה - מומלץ !

מפני שהצליח להציג את מורכבויות הציונות, לטובה ולרעה, בלי לכפות על הקורא כיוון אחד ברור. אם נשתמש במונח של חילו, יש בו הרבה לטובת ה"נראטיב" הציוני והרבה לרעתו. אם כבר הספר הזה ליווה את חילו בכתיבתו, חבל שלא למד ממנו קצת יותר. תיקון נראטיב לא נעשה על ידי עיוות. וצריך גם לשאול את עצמנו, אם אנשי רוח פלסטינים עומלים על תיקון הנראטיב שלהם, המעוות לחלוטין בימינו, ולעניות דעתי מרושע ומסוכן בהרבה מה"סטיות" של הנראטיב הציוני. נדמה לי שהנראטיב שלהם רק הולך ומתעוות בעידודנו. אגב, נראה לי שזאת חוצפה להשתמש בדמותו של אדם שיש לו צאצאים כיום בארץ, ועוד באופן כל כך שלילי. אולי היה צריך ליצור איתם קשר לפני כן, נראה לי שהיו להם דברים קצת שונים לספר עליו.

The other one seems fake

ואני לא מבינה מאיפה התנקז לכאן כל כך הרבה רוע בתגובות (אלא אם כן מדובר ביריבים מקצועיים של הסופר). הוא ספר מרגש וכובש וכתוב טוב מכל ספר בז'אנר הזה.

מבחינה ספרותית זה אחד ההישגים הכי גדולים שנתקלתי בהם בספרות העברית אי פעם. הספר מרתק ומהנה וכיף לקרוא אותו. יחד עם זאת, הוא מחייב את הקורא לחשוב ולבחון את אמונותיו ותפיסותיו. השימוש בשפה העברית - גאוני! השימוש ב"המלט" של שיקספיר - גאוני! השימוש בגיאוגרפיה של תל אביב המודרנית - גאוני! גאוני כבר אמרתי? אז אם עוד לא אמרתי - זה ספר גאוני. אשרי שקראתי אותו.

רכשתי לפני מספר ימים לא ידעתי שמדובר בבדיה ממש הטעיה טרם קראתי

הנאה צרופה לקרוא חלופת מכתבים בין סופרים. לא בכדי נאמר:" קנאת סופריםתרבה חוכמה". זו בדרך כלל תפקידה של העיתונות ואמנם המקור מופיע בידיעות אחרונות, אך ככל שירבו כתבות כאלה ייטב התוכן של אתר זה.

צר לי מר חילו היקר, אך עוד לפני קריאת מכתבו של אהרון מגד, היו תחושותי דומות לשלו. אינני מתימר להבין את ו/או לדעת את העובדות האמיתיות, אך הקורא הפשוט (כמוני למשל) יוצא בתחושת מחנק קלה לאחר קריאת הספר ולא מחוסר ידיעתו את העובדות האמיתיות אלא מתוך כך שהוא מרגיש "גזלן, רמאי, נוכל" וכו' חבל לי שכך חושבים "ציונים טובים" אני רק תקווה שזה לא נעשה בכוונה תחילה ע"מ לקבל פרסום. מכיוון שאם כך הוא הדבר, או אז אתחיל לחשוב שגם הסופרים הופכים להיות כאחד האדם (העיתונאי).

אלון חילו מסמן עבורי את דור הסופרים החדש בארץ שמכניס משב חדש ומרען של כתיבה. לא קראתי את הספר המדובר, אך נהנתי מכל משפט ב"מות הנזיר". ישר כח.