37. עליבות בהתגלמותה
איש תרבות , |
תל אביב |
|
(16.01.09) |
איזו עליבות מכילה בתוכה הרשימה הזו. לא כל מי שכתב ספר הוא סופר, ומבין הסופרים המוזכרים כאן, רובם אף אינם סופרים טובים. שיא הציניות הוא שיבוצו של דרור בורשטיין כשופט. בורשטיין עצמו סופר בינוני, בלתי קריא, נטול קול ייחודי, וכמה שלא ינסה - לעולם לא יהיה יעקב שבתאי. לגבי הרשימה: מואיז בן הראש - בטוחני שהשופטים לא קראו, אילו היו מנסים לקרוא, לא היו מכלילים ברשימה. אלון חילו - יחסי ציבור מעולים, ספר ראשון בינוני, ספר שני רע גם באשמת הסופר וגם באשמת עורכיו. ראוי לפרס על יחסי ציבור, לא לפרס ספרותי. צור שיזף: איש חיובי אך לא סופר, ואינו ראוי לפרס ספרותי. הגר ינאי: קראתם? ניסיתם לקרוא? כאדם בוגר אני מתכוון, לא כנער מתבגר... ראויה לפרס כסופרת לנוער - לא מכיוון שהיא עילוי יוצא דופן בכתיבתה (היא לא) אלא בעיקר על רקע הרדידות התרבותית והריק הגדול שבו חי הנוער. עינת יקיר: קראתי רק את "עסקי תיווך" הבינוני מינוס והספיק לי - רחוקה מלהיות סופרת חשובה הראויה לפרס. אסף שור: אם אין מספיק סופרים איכותיים אמיתיים, עדיף פשוט להעניק את הפרס ל-2 או 3 סופרים כל שנה במקום ל-14, גם אסף שור אינו ראוי. יוצאי דופן ברשימה: חיים סבתו ראוי וגם המשורר ישראל אלירז, ראוי גם ראוי. אילו השופטים היו אנשי ספר אמיתיים ונטולי פניות, והיו מחפשים כתיבה טובה באמת ולא תוצרים של יחסי ציבור היו בוודאי נחשפים גם ל"אצלנו עכשיו בוקר" של דאה הדר ול"באין שורשים" של איל שפילמן ומכלילים אותם ברשימת הזוכים אבל על פי הרשימה אני מבין שלשופטים אין עניי בספרות טובה לשמה והם אינם קוראים את מה שלא מקבל יחסי ציבור, כך שבטוחני כי הם כלל אינם יודעים על קיומם של שני סופרים מצויינים אלה. נ.ב. אינני מכיר אישית אף לא אחד מהסופרים שזכו וגם לא את השניים שציינתי לעיל. איש תרבות, אוהב ספרות וקורא לא פחות מהשופטים.
|