פעם היו לנו פה משוררי שמאל טובים. פעם.

אחרי שראיתי באתר של הקבוצה שכל השירים נכתבו ביום אחד, החלטתי אף אני להוסיף שיר בזק. נראה מה אני יכולה לכתוב בארבע דקות. זוז: ממרומי מגדל בעיר רחובות הספר האחרון של מדינת תל אביב שאון מטוסים ממיטי חורבות ממריאים נוחתים ממריאים נוחתים. קול הדף נשמע הוא חזק הוא מחריד רקטה ביבנה אזניים תרעיד הכול פה קטן וקרוב וצפוף הכול פגועי חרדה מיעוטם גם בגוף. בספר האחרון במדינת תל אביב הדי הלחימה נשמעים מסביב. אבל פה די רגוע, פה אין דאגות כותבים פה שירים בארבע דקות.

בכלל: אין דבר כזה מהר מדי במחאה נגד הרג. אין דרך להתמהמה, לעריכה, לירידת הלהבות. לא. ברגע שטרם נשמעה יריה יש להגיד כל הכבוד על המחאה. גם אם אינך מסכים איתה. לגבי צלגוב: זה שיר ארכני ומדוייק כמו המצב: ארוך ומפותל. שילוב שנת לידתו של המשורר בתוך השיר רק מוסיף את הכאב האישי לבליל הפוליטי שאינו נגמר. אם לא היית מסוגל לתפוס זאת, אל תקרא שירה.

האנתולוגיה היא טובה להפתיע. מעניין אותי איזה ביקורות היא תקבל כשהמלחמה תיגמר והטסטוסטרון יירד. אני מעיזה לנחש שאז ייפתחו עיני רבים לראות שזו בעצם חוברת חזקה ואיכותית.

החוברת אינה נגועה בשנאה עצמית היא מלאה בכאב שנגררנו למלחמה מיותרת קראו את דבר העורכים בפתיחה הכואב את כאב אנשי הדרום שהופצצו כמו גם את כאב הפלסטנים הכורעים תחת עול הכיבוש. אז די להתלהם!

הם לא משוררים, מעולם לא היו ולעולם לא יהיו. אין הרבה משוררים בישראל, תפרסמו את האמיתיים, לא את הגרפומנים.

אני מצטט מדבריך, דורון קורן, ולא מאמין: לדבריך "לצאת" מגישה "שירה יזומה של אותה שורת מקהלה המתייצבת גם הפעם להשמיע את קולה" - הצחקתני. אתה הוא זה ששר במקהלה, ולא אנשי "לצאת", שקולם נועז ונדיר. זכינו לחוברת אמיצה שיצאה בעיתה. חבל שצה"ל לא מיהר לצאת כמותה.

המבקש להירשם כאוהב אדם כשאינו כזה, כשרוחו שואפת להבליט עצמו, ותו לא. הכוונה לכל אחד ואחד מן הכותבים. אילו המאבק האנושי היה נחשב בעיניהם היו רואים לנגד עיניהם לא רק פלסטינים, אלא את הכאב האנושי על כל צדדיו.