אנחנו ב-2009, ולילדים של היום יש דורה, צבי הנינג'ה, פסטיגלים, פוגים, הישרדות, ועוד הרבה דברים יפים להתעסק איתם - מי צריך את הספרים הפרידמנים האלה, בלי DVD, בלי צבע, הכל שחור-לבן ומעפן...

וחוץ מזה במצבנו בישראל זה ממש בגידה לדבר על פציפיזם סמולני-שינקינאי-מתרומם.

צריך ללמד על בר כוכבא! עוז יעוז!! דנידין הרואה והבלתי נראה!

כשיש כל כך הרבה מובטלים ועניים, למה כל הפקאצות הלסביות בת"א דואגות רק לחתולים וכלבים? איזה חינוך זה לילדים (לא שלהן, כי הן הרי לסביות...)?

 

זה לא ייגמר טוב, אני אומר לכם!!

מאז אני בן אפס אני קורא את ספריו של יודה אטלס ומקשיב להרצאותיו ולחוכמתו.
אין עוד כמוהו.

גיבור הסיפור "לימפופו" מאת צ'וקובסקי שמו ד"ר איי-בליט (ברוסית אוי-זה-כואב).

אלתרמן קרא לו ד"ר אוי-זה-מר.

מאמר מרתק. לופטינג כותב נפלא, ואני גדלתי על ספרי דוליטל שלו.

כן יירבו.

נחמד לחיות בערבון מוגבל - יש שם חיות שאוכלות חיות וספק של בשר חתולים.

לא נחמד לאפריקאים שמתוארים שם בהתנשאות גזענית מזעזעת.

לפי קנה המידה של ימינו זה ספר לא חינוכי בעליל.

דוליטל עיצב את נעוריי ולמעשה את כל חיי . ללא ספק כתבה רגישה ומופלאה , פורטת היטב על נימים רגישים.

 רק למרבה הצער (טפו טפו) המין האנושי לא הפנים ולמד לקח . לעניות דעתי כתבי דוליטל הם חובה בכך מערך חינוך המכבד את עצמו . מאות מונים יותר מהדרישה האווילית של מצויינות דוגמאטית ומרגיזה .

 כתבה זו מחזירה אותי להתרפק ולהיצמד אל נפלאות ילדותי שאינם עוד .

עדיפה בהרבה על ספרות המבוגרים - המדכדכת של היום.

חבל שהופסק !!!

תודה על הטור המרגש והמעניין כל כך. נזרקתי שנות אור אחורה, לימי ילדותי, שם לד"ר דוליטל היה מקום של כבוד. אולי אימצתי חלק מרעיונותיו (אני אוהבת מאוד בעלי חיים) אולי זה הוטמע בי דרך ספריו. ואולי.

 

תודה !