איריס, כתיבתך המפולפלת וסגנונך המעוטר מצביעים ללא עוררין על הויתך- יומרנית חסרת תקנה. לא הייתה אפשרות לכתוב את זה בשפה שגם הקורא הממוצע היה מבין? לא הייתה אפשרות להניח, ולאו לרגע, את האגו בצד ולא להשפיץ את כל הטיפים שלמדת בסדנאות כתיבה יוצרת?

הכתיבה שלך משתווה לתלמיד במפגש הראשון של הסדנא, ראשונית, לא בשלה, ובעיקר משפריצה בלי שליטה .

אהבתי את מה שכתבת. חלק מהדברים האלה הם המחשבות הבסיסיות שלי על הקיום של אומנות לצד החיים ועל הווקום העצום שהם מותירים. האובססיה של סידור פיסות החיים בצורת סיפור ויציקתם למבנה ומשמעות הן אולי הדבר הכי משמעותי שאני יכול להגיד על חוויית החיים שלי כרגע. כל כותב מכיר זאת.

אבל לא אהבתי את הסיום הפרוזאי שלך לגבי המיזם האנושי הזה. הסובייקט לעולם לא יוכל להקל על כאבו בעזרת הדמיון האנושי הקולקטיבי. ראשית, כי לא קיים כזה דבר. שנית, הצורך להביע את עצמך כסובייקט הוא חלק אינטגרלי מיצירה. בדיוק כפי שאדם לא יכול להתנחם בחיים מוחמצים ע"י כך שחייו היו חלק ממליארדים של חיים אחרים שהוחמצו גם הם, כך גם לא ימצא אדם נחמה רק בנסיון ליצור משהו משמעותי. ומכאן אני מגיע לנקודה בה אני מתקשה לראות איך אדם שתשוקת היצירה מקיימת אותו יוכל לעסוק במשהו משמעותי מזה בחייו. יתכן שיש אנשים שמסוגלים לחיות את חייהם מבלי הרצון להגשים את עצמם ביצירה שהיא גדולה מהחיים, אבל אנני מכיר כאלה שאוכל להתייחס לתשוקתם כמשהו חזק כפי שאני מכיר. הסיום של הכתבה שלך נשמע מנחם רק כסיום פרוזאי שחוק בו התודעה של הכותב מתנחמת בקטנותה ובדרכה חסרת הסיכוי, כחלק מדבר גדול יותר, אבל אולי התבלבלת. את לא כותבת סיפור עכשיו, את מנסה להגיד כמה דברים כנים על אומנות בעינייך. וכאמור, אני התחברתי לאמיתות האלה לאורך המאמר, חוץ מהשורות האחרונות.

הקיום האנושי עצוב ומוחמץ וסובייקטיבי, למרות הרצון לראות בו כמשהו קולקטיבי ומשחרר. היוצר מנסה להבין את חייו באמצעות יצירה וכישלונו הידוע מראש, לעולם לא ינחם אותו, אלא כחלק מאימרה בתוך יצירה, שתקרב אותו לאמת בתוך היצירה. 

תודה לך על הדברים שכתבת

ממליצה על הסדנה של משה עזוז. השתתפתי, למדתי המון ונהניתי מכל רגע.

אולי זה היה במקרה ההרכב של המשתתפים, אבל היה איום. אוסף של תוקעי סכינים בגב. ביקורות ארסיות ומצד שני קליקות קטנות של פרגן לי ואפרגן לך.

שנתיים עברו עד שהעזתי לחזור לכתיבה.

אדף לא נעים אבל יותר מפותח משחרור שאין לה מה ללמד וגם לכתוב אינה בדיוק יודעת,

מה עם אפשרות אחרת

וכן, אני אכן סבורה שסדנאות הכתיבה הן הונאה בקנה מידה גדול. בעל(ת) כשרון לומד(ת) מן הספרות עצמה. חסרי כשרון לא ילמדו, בעיקר לא מסדנה הנמשכת סך הכל חודשים מעטים. וכן, כשהמנחה הוא/היא לעתים קרובות מישהו שבשבילו זו, סליחה, חלטורה. ואיננו מתאים במיוחד ללמד.

מחשבה: אולי אפשר ללמד מישהו עם ניצוץ של כשרון לכתוב היטב - אם הלימודים יארכו כמה שנים.

נסיון אישי: הלכתי לכמה סדנאות כתיבה, אמנם אתוודה שעשיתי זאת כדי שמנחי הסדנה "יגלו אותי". ובכן, אני אישית לא למדתי בסדנאות האלה שום דבר. והרגשתי שהמנחים/מנחות היו שונים ברמתם. למרות שכולם היו סופרים/סופרות.

מדהים איך בישראל ישנם סופרים או אמנים שלמדו מעט או ניסו והצליחו במשהו והם חשים צורך לגמד ולרמוס דעות של אחרים.

הריי הכותבת וכמוה הם דור שני או שלישי של השכלה מערבית. רובם הריי הגיעו ממדינות לא דמוקרטיות או לא מתקדמות ורובם חיו בשטייטעל ושם הרב היה המורה והקובע.

כמו שיש נובורישים כלכליים -יש גם תרבותיים.

לכן ,אני לא מתייחס ברצינות לכל אחד שלמד מעט וחושב שהוא יודע הכל ובז לאחר.

לגביי סדנאות כתיבה-תבדקו מי מלמד ואל תתייחסו לדעות של האחרים או המורה. ראוי לזכור שישנם ספרים רבים שהצליחו לאחר ש"מומחיי ספרות" ככותבת הזאת פסלו את הספרים או הסופר.

בכל מקרה -שנה טובה לכולם. תקראו ספרות בחגים ותיהנו.

אני כותב דבר שירה בחריזה

הייתי גם במספר סדנאות

הסדנא יכולה להיות תוספת לכישרון הטבעי

אך הבסיס חייב להיות שלך -

כבר שמעתי אחד אומר - תנו לי רק את משפט הפתיחה - את הייתר אני הוסיף

ואחת שככה בשיעור אמרה -

איך אני כותבת ?

מתקשרת לחברות , ומקבלת מכל חברה משפט לכתוב , בשרשרת

כאשר אני רואה נערה יפה - שיר אני רואה ומשורר לה - לפי עוצמת הקרינה אשר מפזרת סביבה

התגובה - את שירי תולים - או שאותי תולים

כבר שנתיים אני כותבת בהארת אילן שיינפלד. הוא פתח בפני עולמות כתיבה רבים  ובעיקר אמונה ביכולותי ככותבת. ממליצה לכם בחום. חמוטל

סדנאות כתיבה זו חלטורה צינית לסופרים להתקיים בשוק שמשלם להם שקל לספר תמלוגים. הסופרים שעושים את זה יודעים טוב מאוד שזו פסאדה. גם אם שכנעו את עצמם כל כך טוב שזה לא זה עד שהם מאמינים שיש בזה תועלת.

סדנת כתיבה מעשירה ומשפרת את היכולת הטבעית, היכולת ליצור משהו חדש, מקורי, באמצעות כתיבה. היא לא מתיימרת להיות בית-ספר לסופרים חדשים או לתת עצות לרקיחת רבי-מכר.

הסדנא של אילן שיינפלד מומלצת בחום.  היא שנתנה לי את הדחיפה העיקרית לכתיבה,יחד עם הקבוצה שהתגבשה סביבו. מרית.

אולי כדאי שלעאל תקח (עוד) אחת. לא ברור אם זה יועיל לכתיבה שלה.

להזיק זה לא יכול.

וגם -  הכעס ששולט בכתיבה של לעאל הוא כ"כ גדול, שאם הייתי רוצה סדנה,

היא לא היתה הכתובת שלי. היא עושה רושם של מי שיכולה לשתק במבט נוקב או במשפט אחד אפילו את היורש הספרותי של מרסל פרוסט.