לציבור יש זיכרון קצר מאוד.

כשעובדים פוטרו בהמוניהם באירופה, העם הפגין בעשרות ומאות אלפים. אנשים התבצרו בבנייני החברות, השתלטו על מפעלים, פשטו על בתי המנהלים ואיימו בהפיכה ובשפיכות דמים עד שגזירת הפיטורים בוטלה ונעשו רפורמות כדי להמשיך בעבודה ובקיום זכויותיהם של העובדים והבטחת קיומם בכבוד.
בארץ? בארץ אנשים ימשיכו להתלונן, להגיד "אוי אוי אוי" ובסוף ישבו בבית ויצפו בתכנית ריאליטי מטופשת עד שישכחו שמחר אלו יכולים להיות הם שיגמרו ברחוב כי הם לא יכולים לשלם יותר משכנתה.

לדברי הסטטיסטיקות האחרונות, אחוז המובטלים בארץ עומד על כ-7.3%. אם נספור את אלו שלא הופיעו בלשכת האבטלה, כנראה שהמספר קרוב לרבע מיליון.


שנים על גבי שנים אנו שומעים על שחיתויות, על אנשים שקורעים את התחת במפעלים בשכר מינימום ולא מסוגלים להתקיים בכבוד, על מונופולים שרירותיים שעושים ככל העולה על רוחם, על מעמד הביניים - עמוד השדרה של החברה - המצטמצם מדי יום. אנו שומעים על זיהום בכמויות בלתי נתפסות, באישור של משרד לאיכות הסביבה (כשלאותם בעלי מפעלים מפעלים באירופה, שם הם מטפלים בפסולת שלהם - דווקא כאן, במדינתם, הם שופכים אותה לאוויר, לאדמה ולמים). שנים אנו שומעים על מינויים של מקורבים, מתן שוחד ורשימת העוולות עוד ארוכה.

ושנים שאנחנו לא עושים כלום חוץ מלפלוט תלונות לחלל האוויר.
יהיה מותר להגיד על הציבור שהוא "מפוכח" כאשר הוא יתחיל לדרוש, גם בכוח, את מה שמגיע לו ממשלתו, וגם יפסיק לבחור את אותן הנבלות (מכל המפלגות) שממשיכים לדפוק אותו ולגרום לו לשלם על כך מכספו.

הציבור מזמן יכול היה להפסיק את העוולה שנקראת "כוח אדם", "קבלנים" ו"מכוני מיון" ולהפסיק להיות מושפלים ע"י פקידים עלובים ולשלם כסף בשביל הזכות להתפרנס. זה לא קרה. למה עכשיו הכותב המכובד חושב שהציבור פתאום "מפוכח" ו"חכם" יותר? הציבור עודנו בשלו ולא מבין שללא פעולה נחושה ומיידית המדינה הזאת תחדל מלהתקיים בתוך דור.

מה היה הטעם להקים מדינה יהודית, אם ההבדל היחיד כאן זה שהיהודים כאן דופקים אחד את השני? מה הטעם להקים מדינה יהודית אם יצרנו לנו "דרגות" של מי יותר יהודי ומי פחות? למי יש יותר זכויות ולמי יותר חובות על סמך מוצאו?

בשנות ה-50 וה-60 היו כאן אנשים שידעו להילחם בשביל המדינה אך גם ידעו להפגין ולדרוש את אשר מגיע להם בזכות ולא בחסד. עתה יושב כאן דור אחר, דור של ריאליטי, של וודקה-רדבול, של למי יש את הפלאפון הכי משוכלל והרכב שזולל הכי הרבה דלק.

כמו שאמרה שרה, "שתישרף המדינה, אנחנו חוזרים לאמריקה".

 

ציבור מפוקח = ציבור תחת פיקוח, אזהרות, הגבלות = ציבור מאוים ומוגבל.

מנהל מפוקח = מנהל תחת פיקוח, אזהרות, הגבלות = מנהל מאוים ומוגבל.

 

ציבור מפוכח = ציבור שאינו שיכור מאשליות = ציבור שמזהה שקרים והטעיות וספינים ושטיפות מוח = ציבור שרואה נכוחה את העובדות, ומפעיל שיקול דעת.

 

מנהל מפוכח = מנהל שהתפכח מאשליות, משכרון הכוח והאגו והתככים, מתפיסה צרה ואגוצנטרית ומופרכת = מנהל שאינו מנסה לרמות את כולם כל הזמן = מנהל שרואה נכוחה את מורכבותה של המציאות, ומתנהל בה ומנהל את דוכנו הפינתי בה מתוך כבוד אמיתי לכל היבטיה ומרכיביה = מנהל שאינו מלקק ואינו מנצל ואינו מתחמן.

 

ובקיצור:

מפוכח = ההיפך משיכור. מפוכח = מודע למצב כפי שהוא. מפוכח = ער וחושב.

מפוקח = ההיפך מחופשי. מפוקח = סובל מפיקוח כפוי. מפוקח = חסום ומאוים.

 

 

רוח הליברליזם הכלכלי המופרז עדיין נושבת משורות הכתבה. על ידי פיכחון לא תיפתר הבעיה - אולי רק בחלקה.

על הרשויות - פיקוח הבנקים, נירות ערך, ביטוח - להשית באופן דחוף חוקים ותקנות על המנהלים הסוררים כדי שלא ירמו אותנו - המפוכחים הקטנים.

אין לנו את המשאבים והכוחות כדי לגלות כאשר הטייקונים מרמים אותנו.

לדוגמה - האם נכסי החברה משוערכים ל"שווי הוגן" - כרוח ה IFRS ? מי יבדוק ? הציבור ?

לא. אינו יכול !

רק רואי חשבון ישרים , רשויות וגופי פיקוח ממשלתיים יצילו אותנו מידי החמדנים והחומסים. 

כולם חכמים ונבונים, והכי חשוב - לא פראיירים
כרגע האנשים שמרגישים את חוסר הצדק ואת הרוע מרגישים אותו אבל קפואים כי הם מבינים שגם הם משתתפים בו ותורמים ומשרתים את הרוע.
כאשר האנשים יתאזנו וירגישו שכולנו אולי רשעים אבל אנחנו חייבים להתחיל לעשות מעשה, שיכול להיות שגם אנשים קרובים לא מבינים את מה שהם מבינים - אז כשיימאס להם ושחוש האחריות האישי שלהם ידחוף אותם להתעמת מול המציאות - אז יתחיל השינוי הגדול.
אולי כולנו נסבול וכולנו נשלם - אבל כמו שפרנק זאפה אמר על האנשים המכוערים -
"אולי אנחנו מכוערים - אבל יש הרבה יותר מאיתנו בעולם - אז תיזהרו"

מאמר קולע, כן ירבו. חוסר האמון בזירה העסקית נובע, לדעתי, מחוסר אמון וחוסר כבוד בסיסיים ברמה האנושית.

 

המקרה של הורדת המחיר ע"י הספק יכול לקבל פרשנות אחרת:

כידוע, גם לספקים מותר להתפרנס, ופעמים רבות לקוחות (גדולים וענקיים בד"כ) חותכים אותם במחיר ומצמצמים את הרווחים של ספקיהם למינימום. יש ספקים שיסכימו לא להרוויח, לפעמים אפילו להפסיד, העיקר לא להפסיד את הלקוח. ואיפה כאן מונח האמון וכבוד האדם?

 

כשעוסקים באחריות חברתית/תאגידית של עסקים מול שרשרת האספקה שלהם, נהוג לבחון איך חברות גדולות יכולות  לשרשר את עקרונות הניהול האחראי הלאה. הרבה פחות בוחנים את אופן ההתנהלות האחראית של חברות אלו אל מול שרשרת האספקה שלהן.

שנה טובה לכולם. ש"ש - המשך לכתוב טורים מאירי עיניים ומאירי פינות אפלות.