I'm aworking only for money and nothing but money. anybody else who work for other things must be a millionaire or having a deep credit line from the bank. since i have neither of those i have to work for money. and the more the marrier :-)

sorry, you all humanitarian nonmaterialistic people out there, but my landlord, the bank, the shop keeper, the nanny , the doctor - they all take money and nothing but. until the wise guys from the university will come up with new unlimited non-monetary trading currency to replace money needed in transactions with strangers - i think that i'll stick to my agenda

עם השכר הסתדרתי. עם חוסר ההערכה והבוס הנפוח - פחות.

אז למרות שהמשרה עצמה הייתה מהנה, והשכר טוב - עזבתי. יחס טוב לא פחות חשוב, אני לא עבד.

מה צריכה לעשות אם חד הורית שעובדת במשרה מלאה ומקבלת 4000 ש"ח לחודש + כל הבעיות שקשורות לתשלומים + בוס וכו'.

אין לה שום אפשרות לשנות את החיים או לעזוב את העבודה כי אין בשבילה עבודה אחרת. בקיצור יש הרבה עובדים עניים שלא יכולים להרשות לעצמם להתפרפר בין מקומות עבודה שונים וחייבים לסבול שנים.

במפעל העופות שבו אני עובד, אולי לא מרוויחים מי יודע מה, אבל עובדה שעופות זה המצרך הבשרי מספר 1 בארץ ותמיד תהיה לי עבודה גם במיתון ולא אצטרך לדאוג מלשבת בבית מתוסכל מאבטלה.

במשך 5 שנותי במעגל העבודה מאז סיום בית ספר תיכון, למדתי את המילכוד של עבודות עם משכורת הרבה מעל המינימום שהן מדרך כלל זמניות, אבל את זה לא מספרים לנו במשרדי הכח אדם.

אנשים לא עובדים בשביל הכסף

אבל גם אלה שמרגישים שהם לא מתוגמלים בהתאם (כמעט כולם)

ממשיכים לעבוד באותו מקום בגלל הפחד..

הפחד משינוי, הפחד מעזיבת מסגרת, הפחד מערעור ההרגלים.

בו בטוחים

כמו במקום הנוכחי.

ואלו שהיו מובטלים בעבר אפילו לתקופה קצרהעל אחת כמה וכמה.

עבודה אם לא טוב לו בה אלא אם יש לו אופציה אחרת שתכניס לו כסף , כמובן שאני מכיר כאלו שעובדים בשביל הכיף אבל זה אנשים שאם הם לא יעבדו אז הבן/ת זוג שלהן/ם יכניסו הביתה את ה- 12000-20000ש"ח נטו בחודש ככה שלא יחסר להם כלכך , אבל מי שמרוויח פחות מ-7000 נטו לא יעזוב מקום עבודה אם אין לו הכנסה אחרת !!!!

ככל שהשכר יותר גבוה, סביבת עבודה סבירה , ולא עובדים הרבה שע' נוספות אז העובד ישאר במקום עבודתו.

כבישים, תשתיות, חשמל, חינוך, בטחון פנים וחוץ, בריאות, רווחה הם רק חלק ממה שרשויות המדינה מקימות מכספי המיסים.

מיסים הם הכרחיים בכל חברה.

הבעיה היא: השרותים שאנחנו מקבלים טעוני שיפור.

זה לא שייך לזה שיש לגבות מיסים מהציבור. והשאלה היא כמה וכיצד וחלק את העוגה (מישהו אמר: "תקציב בטחון מופרך?")

The vast majority of the departing employees say they are leaving their managers rather than money, etc. Salary is the symptom, and not the main problem.

לא שמעו על הכתבה הזאת. שם אין בעיה להגיד למישהו, "אתה קודם כל אינסטרומנט שנותן שירות, ורק אחר-כך בן אדם". זו הפילוסופיה. הם משלמים הון תועפות, סוגרים אותך במלכודת מזהב שקשה לך לצאת ממנה, במיוחד אם יש לך הוצאות והתחייבויות, ואתה סובל יום-יום שעה-שעה.

בניגוד לנאמר, אנשים כן עוזבים. למרות הפחד משינוי וחוסר הוודאות. הפ פשןו מתחילים לא להגיע לעבודה, להיות כל הזמן "חולים", ומקיאים את עצמם מהמקומות האלה, שכביכול נותנים להם משכורת עתק. כסף הוא חשוב, אבל הוא ממש לא בא במקום דינמיקה התנהגותית ותרבות ארגונית. חייתי את כל זה על בשרי. לצערי, המקומות הללו לא משתנים. הם חושבים שהם תמיד ימשכו אליהם מישה טוב יותר במקומך כי הרי הם הם מציעים הון של כסף עבור ההשפלות שתצטרך לעבור. והאמת היא שהם צודקים. פריירים לא מתים.

היום כשעובד רוצה לקבל העלאה במשכורת והבוס לא רוצה , הפיתרון של הבוס זה "קידום" .

כלומר לתת לעובד אחריות...

באופן כללי זה גם תלוי בגיל העובד .

לעובד בן 40 לא אכפת מה הוא עושה בעבודה אלא רק להגיע מוקדם הביתה לארוחת ערב ולראות טלויזיה .

עובד בן 20++ רוצה להקתדם מבחינה מקוצועית (ורוצה גם כסף)...

לפני חודשיים, בגלל קולגות רעים, בוסית פסיבית ואדישה לצרכי העובד, וסביבת עבודה לחוצה ולא מתגמלת, (עבודה עם ציבור), הכסף היה טוב. אבל זה ממש לא היה שווה את העצבים שהייתי חוזרת איתם הבתה.

היום אני עובדת במקום עם שכר נמוך יותר, אבל מתייחסים אליי יפה ומעריכים אותי, מקבלים אותי בחיוך ואני עושה את העבודה שלי ברוגע בלי לחץ.

מי שמשלם לעובדים שלו בעין יפה הוא בדרך כלל גם מי שמעריך אותם ומתייחס אליהם יפה.

מי שמתייחס לעובדים שלו רע הוא בדרך כלל גם מי שאינו מעריך אותם, ולכן גם לא משלם להם משכורות כמקובל בענף.