כחובב חנוך לוין, אני חייב לציין שנהניתי מהקריאה של המאמר. הבאת נקודות מרתקות מתוך יצירתו של לוין ועוררת בי חשק לקרוא בו (בלוין) שוב (בפעם המאה)

תודה.

היה אמנם וירטואוז בשפה העברית - אך סיפוריו ילדותיים, משעממים, ומאוסים.
עוד בבית הספר, לא הבנתי את ההתלהבות של המורה לספרות ממנו. אני באמת מעריך את יכולתו בשפה... אבל לא מעבר לכך.

הסיבה היחידה שהוא נחשב לגדול ומדהים וכו', זה מכיוון שהוא שייך למחנה ה"נכון". פשוט.

אני זוכר מלבד קריאת "מה אכפת לציפור" מתחילתו עד סופו, גם את "מלאכת החיים" בטלביזיה ו"אורזי מזוודות" שהועלה בתיכון שלמדתי בו. שבתי ושאלתי את עצמי, האם חנוך לוין בסופו של דבר שימש כלי לניקוי המצפון של הממסד התרבותי והפוליטי בארץ? אותו ממסד תרבותי שרצה לשלב את הבומבסטיות התעמולתית של השמאל עם תשלום מס-שפתיים לתיאטרון ולסיפרות? שם ההתעסקות באנטי-גיבור החנוך-לויני מקומה לא יכירנה , אך מסתבר שבנפרד ממה שחנוך לוין רצה להגיד, יצירתו עניינה יותר כסוג של שחרור-קיטור לקהל לכאורה-אינטליגנטי.

 

באשר לשאלה על מה מבוססת יצירתו של חנוך לוין, ניתנת האמת להאמר שסבל ללא הפסקה הוא דבר שיש די והותר ממנו, כך שבשלב מסויים זה מתחיל לעייף.

כמה אפשר לינוק ממת ? כמה בריא לתרבות התיאטרון בארץ להיות נשענת על איש אחד, וירטואוז ככל שיהיה ?
עד מתי יוצרים צעירים ידחקו הצידה ?

יותר מדי ניתוח וביקורת ופחות מדי סקירה והסבר על כל מחזה.

 

לפחות כמה מילים שמסבירות מהי העלילה לא היו מזיקות.

לדעתי, אחד החזקים, המצחקים והיפים שלו

דפדפתי בו בדיוק היום, בדיונון. ניכר שהשקעת בו הרבה. שמור על עצמך. אוהב אותך ביותר.

זה יהיה מדור קבוע? הלוואי עלי ועל הקוראים