מלים אלמותיות.
הן מועצמות דווקא על רקע השליחות באירופה. שנכשלה באופן כה תמים וחסר מזל.

והצילום למעלה מחזק את החשד שגם זה כזה.

נו באמת, כיצד הוליבוד תצליח לפענח אישיות חד פעמית, מורכבת כחנה סנש?

 

רק במאים יחידי סגולה  מצליחים לפרוץ את קרום הבנליות השגרתית.

 

חנה סנש היתה אשה מבריקה במיוחד, משכמה ומעלה, לגמרי לא נאיבית.

עדיף אולי לקרוא את הדברים שכתבה.

חנה, הצעירה היפהפיה, שביטאה את הרצון האדיר האומר: אני רוצה לחיות, החול והים, שירת האדם אלה סיבות שעבורן יש לעשות הכל כדי לחיות. אבל, התלבטה כמשוררת, כאישה, האם הדרך שלה היא לקיסריה (לא קיסריה אלא שדות ים, קיבוץ, קהילה עברית) ומאידך קורא לה הקול. זה הקול שלה, קול צלול של זהותה כאדם שאיננו יכול להישאר אדיש לכך שגם אחרים זקוקים לה כדי לחיות. היא לא רצתה שהגפרור יישרף. לא בצורה כזאת. וביחס לחמאס. זוהי מחלה. צריך ללכת לפלסטינאים ולסייע להם להירפא מהמחלה הממארת הזאת. וחנה סנש, אוהבת החיים בהחלט יכולה לעזור להם. לא אשרי הגפרור, אלא : אלי, אלי שלא ייגמר לעולם. ולא, לא אחרי 23 שנים.

אלי מהנגב-

 

כמה עצוב,שאתה נתלה על הענף הגבוה של האישיות של חנה סנש

כדי להתנשא מעל הפלסטינים ולדבר על "מחלתם".

אתה ואני ,בני עם שעסוק כבר עשרות שנים בכבוש ודכוי של הפלסטינים-

אנא,הבה נזהר באבחון "מחלותיהם" שלהם.מחלותיינו שלנו -קודמות הן.

 

אם ישנה מורשת לספור חנה סנש-

הרי היא ,שאין גבול לאומץ לבם של אלה הנאבקים בדיכוי

להגנת בני עמם.

ולפעמים ההגנה הזו מתחלפת בברבריות בנוסח החמאס

או המחתרות האלימות שהיו ,ועדיין ,שלנו, לפני ואחרי 48.