במהלך עבודותי נתקלתי בהרבה מנהלות שהתנהגו לעובדים שלהם יותר גרוע מגברים אין בדרישות ואין בהתנהגות לדוגמא : "אם אני יכולה להשאיר ילדים חולין בבית גם את יכולה " אם אני משאירה את בעלי לבד גם אתם יכולות ואז קובעים ישיבות לשעות משוגעות .

גברים מחששם להפליה היו יותר גמישים ומבינים ממנהלות .

איזה חברה חסרת ערכים הפכנו להיות?

במקום לעודד אמהות שיוכלו גם לעבוד כדי לפרנס משפחה בכבוד, וגם שיהיה להן מספיק זמן לגדל ילדים ולא להזניח אותם, אנחנו רומסים את כבודן ואת כבוד ילדיהן.

אם היינו מתייחסים בכבוד הראוי לאשה הרה ולמעמד המשפחה בישראל זה לא היה קורה.

למה עובד מסור צריך לרגיש כל הזמן את חרב הפיטורין מעל ראשו כאשר הוא מתוך אחריות מקדיש את הזמן הראוי למשפחתו?

מדוע אין הערכה ופירגון לנשים האלו?

כי אנחנו חברה חולה וכפויית טובה. כל החברה מושתתת על הורים וילדים וחינוך. מה זה הניכור הזה בשם "העבודה הקדושה"?

נקווה שנלמד משהו מכל זה.