רכשנו בית עם 800 מ"ר, יש לנו 4 ילדים ולאור המחירים הגבוהים הבנו שלילדים שלנו יתכן ויהיה קשה מאוד להגיע לבית בסדר גודל כזה. ברור קצר עם המהנדס שמשיג לנו היתרי בניה בימים אלו העלה שיש אפשרות להגיש תב"א נקודתית למגרש וכך להקים שתי יחידות דיור בעתיד... אז נקודה למחשבה. בהחלט אפשר לאחד כוחות עם ההורים ולרכוש בית/וילה עם אדמה שמאפשרת את הדבר.

בברלין דירת שני חדרים עולה 240 אלף שקל
לחרדים חברי הכנסת דואגים לדיור מוזל בית שמש ועוד
לערבים הישראלים בונים עיר חדשה במחירים של עד 100 אלף $
הבדואים לא משלמים על הקרקע
החילונים אילו שמשלמים את רוב המיסים וגם הולכים לצבא וגם חוטפים את רוב דוחות החניה בגלל פיקוח רב במרכז ועוד מכות מצרים ......אוכלים אותה הכי חזק בדיור
....וזה בא על חשבון ילודה ומגביר פשע וסתם עושה לא נעים לחיות במדינה

לא תמיד אנשים במשפחה מסתדרים אחד עם השני.. יש קנאות ..שנאות וכו. מי שלא חווה שנאה עם משפחתו אז עדיף לו באמת שיהיה אתם כמו שרשום בכתבה.. מכל הבחינות האפשריות- בדידות  כסף  חוסן אישי  חוסן מול העולם החיצון  מול הסכנות שיש מהסביבה.. הרי קשה לתקוף קבוצה למשל.. ומנגד קבוצה אם היא קבוצה רעה יכולה בנקל לתקוף בודדים.. בקיצור מי שיכול שלא יגור לבד

כולם לחכות בתור למקלחת ולהתאפק קצת עם השירותים

אכן, זהו פתרון יעיל , חסכוני ,חביב ומהנה .

אפשר לבלות מספר שנים של זוג אצל ההורים דרך משל למספר שנים עד להתבססות . חסכון עלוייות שכר הדירה , הטלפון, הטלויזייה , המים , הארנונה , החשמל ,העתונות , ועוד יכול לגרום לזוג צעיר לחסוך מדי חודש אלפי שקלים עד אשר יתבססו ויהי בידם לשכור או לקנות דירה משלהם .

יש ליצור דעת קהל לקראת פתרון יעיל זה כדי לעודד צעירים לנהוג כך .

ידוע לי שעולים מרוסייה נהגו לעשות כן למספר שנים של מגורים ביחד וכך הקלו מעל קליטתם המהירה בארץ .

איזה סיוט!!!

ביפן זה כבר עניין של מסורת

...משל עצמי.

זה נובע משום שאני רווק, משום שאני עצמאי (עם תקופות טובות יותר וטובות פחות), ומשום שההורים שלי ידם אינה משגת לסייע לי.

כאשר נוכחתי שחלום הדירה רק הולך ומתרחק ממני (כמה שאני לא אחסוך, מחירי הדיור מאמירים פי שניים), התחלתי לכנות את עצמי "חסר בית" כמחאה זעירה על מצבם של הצעירים בארצנו.

לחיות אצל ההורים זה לא פיתרון.
יש כאן בעיה חברתית ממארת, בה עלות הדיור האמירה מעבר לכל פרופורציה לרמת ההשתכרות הממוצעת. זה נכון גם לגבי רכישה וגם לגבי שכירות.

מי שצריך לטפל בבעיה זאת הממשלה, משום שלה יש את הכלים וגם את האינטרס (שאנשים צעירים לא יתחילו להימלט מן הארץ עקב חוסר יכולת להשיג דירה).

מה ניתן לעשות? בדיוק מה שעשו בשנות החמישים.
המדינה צריכה להוציא מכרזים לבניית אלפי יחידות דיור קטנות בכל רחבי הארץ (ולא רק לחרדים...), ולהציע אותן בחכירה או שכירות זולה לזכאים לפי קריטריון הכנסה. הדבר יוריד את הלחץ על שוק הדיור, ויגרור ירידת מחירים.

אם בן הזוג או בת הזוג היא חמות (הנקוד בחולם)

לא סוף העולם, להיפך, רק התחלה. יחסים טובים עם אמא וחמות הם בסיס מעולה ליצירת יחסים טובים עם בן זוג ואחר כך עם הצאצאים.

הצאצאים קולטים חיש קל מה מתרחש במשפחה , ויישמו את נסיונם במשפחות שיקימו.

חומר למחשבה !!!

לחובות ענק ובתנאי שיקנו דירה לטעמם,ואני חושבת שבהחלט ניתן ולהיתפשר ולקנות דירה משנות ה 50 זו לא בושה אלא הוצאה יותר צנועה,צורת המחשבה של הדור החדש אינה תואמת את צורת המחשבה של דור הוריהם,וחבל.כי אנשים אלו חושבים לעצמם לקנות בגדול או לא לקנות בכלל,
לא עדיף לקנות דירה משנות ה 50 מאשר להמשיך לגור בשכירות? כאשר מכרתי דירה כזו לקוחות זילזלו ביתרון הזה.

בהודו זהו המודל ואני מוצא בזה יתרונות רבים. הדבר מאוד מאוד נפוץ בכל שכבות האוכלוסיה, גם האמידה ביותר.
אפשר להרחיב את הדיבור, אולם אציין רק מספר דוגמאות:
- הקטנת העול הכלכלי (למי שזה מהותי עבורו)
- סיוע עם הילדים והבית (יש על מי לסמוך)
- הידוק הקשר בין הדורות
- דאגה להורים לעת זקנה (לא כמו אצלנו שזורקים לבית אבות)
וכו' וכו'
אמנם כל אחד צריך "ספייס" לעצמו ולכן כאשר מדובר על משפחות ממעמד קצת יותר גבוהה (כלכלית), המינימום זה שלהורים (או כל תת-משפחה) יש מיני סוויטה בבית על שרותים והכל, או שגרים בדירות נפרדות אבל באותו בניין (שזה נוגד את הרעיון בכתבה אבל מציין רק לידיעה).

בקיצור לכל הצועקים גוואלד, זה לא גזה נורא ויש המון המון יתרונות.

נמסטה

1. כל אחד עושה את המקסימום שביכולתו כדי להתפרנס בכבוד ומשתתף בהוצאות המחייה בבית.
2. כל אחד נרתם לביצוע המטלות משק הבית.
3. חיי ותן לחיות - אף אחד לא כופה על השני איך לחיות בחדר שלו וכולם מכבדים חוקי התחשבות בזולת בסיסיים בשטחים המשותפים.

כשזה עובד, זה יופי של דבר. כשלא מתקיימים כל התנאים, זה גהינום.

אין מקום בחיים משותפים לפרזיטים מגודלים המצפים לשרות בית מלון ודמי כיס מאמא ואבא. לסידור כזה יש ימים ספורים לשרוד, אלה אם כן אמא ואבא הם שפוטים חסרי אישיות.

עברתי לגור עם הורי לפני

 

מספר שנים משיקולים כלכליים.

 

בתקופה זו עברתי מסכת גהנום מצד אימי

 

בסופו של דבר ברחתי כל עוד נפשי בי.

 

היום אני משקם את עצמי מחוץ לבית

 

ורק רוצה להיות בשקט

 

המסקנה: לא הכל זה כסף בחיים,

 

אני חי חיים יותר צנועים, פחות יציאות, פחות בגדים

 

אבל אין מחיר לתחושת החופש והשקט הנפשי.

is that what you are suggesting? isn't that a little pathetic in 2010?

אחרת כל החיים תהיו ילדים...

ידם של הוריך לא משגת. לדעתי מי שבד'כ מצליח להגיע לדירה הם רק זוגות שלפחות הוריו של האחד עוזר ברכישה

כניראה שכל תהליך מוליד את ההפך שלו-ההפרדות המשפחתית תפסה תאוצה עד כדי הפרדות מוחלטת-לא רק מהמשפחה המורחבת אלא בתוך המשפחה הקטנה קיים תהליך הפרדות שמביא כל כך הרבה בדידות עד שנדמה שהצעד הבא יהיה הפרדות יחיד מחלקיו-עצמו.....

וככל תהליך שהיגיע לקיצוניות מופרזת נולדת האופציה ההפוכה-לחזור ולהתאחד עד שזה יגיע לקיצוניות מסוימת ושוב התהליך יוליד את ההפך....

הגלגל שמסתובב לו.

 

ביפן ידידי, - אישה מרגע נישואיה חדלה לעבוד ונשארת בבית לגדל את הממוצע 1.15 ילדים למשפחה - כל בן בכור חייב לגור עם הוריו עד יום מותם (וכאמור 1.15 ילדים למשפחה, כך שהסיכוי גבוהה שכמעט כל משפחה חייה עם ההורים) - גבר חוזר הביתה לדירה קטנטונת מלאה בבעיות בין האמא לאשה (יחסי חמה כלה- "שונאים, סיפור אהבה") ולכן הם כלל אינם חוזרים הביתה - שיחנקו הוא אומר והולך לזונות ומלונות אהבה שנמשיך ................ אני מקווה שאתה מבין שהסידור הזה זה אולי כלכלי אבל צרה צרוררררררררררררררה

מציעה לעם אכן להיפתח לזה.

מכרנו דירה שעינתה אותנו (קומה 5 לא משופצת בלי מעלית, קטנה) ועברנו לשכירות עם משפחה שזקוקה לזה בעצמה (סבתא).

 

איכות החיים שלנו השתפרה פלאים מאז. גם נפשית.

יש מתיחויות לפעמים אבל זה עוד חדש יחסית. פחות מהמתיחויות שחווינו כתוצאה מהקושי בדירה בחיים הקודמים והחיפושים של דירה לקניה הלאה ובודאי שפחות מלו היינו רוכשים דירה טובה יותר ומביאים את עצמינו למצב של חיים רק בשביל המשכנתא.

 

רבים הרימו גבות. לטעמי לפעמים מקנאה. קנאה בתנאים שאנו מעניקים לזקנים של המשפחה. תתפלאו גם זה שיקול. סיפוק. במקום תאילנדית או בית אבות, דאגה אמיתית. תחת עיננו.

 

 

בגיל מבוגר,
להפוך אותם למממנים, לבייביסיטרים וכו'.
לא כל המשפחות מעוניינות בכך. יש הורים שמחכים לגיל הפנסיה שהילדים יעזבו, ואז הם מרגישים כזוג צעיר, פתאום יש להם חופש לעשות מה שהם רוצים, ועדיין יש להם כוחות לעשות זאת.
הם עבדו כל החיים שלהם, למה לכבול אותם ולהעביד אותם גם אח"כ?
הם עשו את עבודתם, עד אחרי הצבא, עם קצת עזרה בלימודים, אח"כ הילדים צריכים להיות עצמאיים, לדאוג לעצמם ולפרוש כנפיים.
חמולות זה לא בשביל כולם.