ספר מאוד לא פשוט, כתוב ברמה גבוהה ולא תמיד ברורה להדיוט. שני סיפורים מורכבים שנכנסים אחד בשני, הופכים את הספר להרבה יותר מסובך. אני, אישית, דווקא אהבתי את הפרקים בהם התסריטאי מדבר על חייו האישיים, שם אדף מתגלה שוב ביכולתו המצוינת לשעתק מציאות של עיירת פיתוח (כפי שעשה ב"פנים צרובי חמה") ואת הרגשות השונים והמורכבים שם.
באשר לפסטיש שמוזכר בכתבה: לא כל ערבוב סגנונות הוא פסטיש. ב"כפור" יש ערבוב סגנונות מובהק (רומן, ספר בלשי, ספרים יהודיים וכו'), והפסטיש דווקא פחות נפוץ (הוא ניכר בעיקר בערבוב השפות).
החזקתי את עצמי חזק, כדי להתחיל ולסיים את הספר, מכיוון שהרבה פעמים, המורכבות בו גורמת לך לרצות לסגור אותו ולהניח אותו על המדף. אני יכול לומר, שהיה שווה להחזיק את עצמי ולקרוא אותו מתחילתו ועד סופו. כמו כל ספר של אדף, זו חוויה שלא חוזרת על עצמה הרבה בספרות הישראלית ובכלל.